אף פעם לא חלמתי, אולי זה גנטי, אולי סתם לא זוכרת. אני לא חולמת.
אבל נהגתי לחלום ביום. חולמת ומגשימה, חולמת ועושה, לפעמים מצליחה, לפעמים כושלת. מציבה יעדים, חותרת אליהם, לא פעם מגיעה.
ועכשיו?
מאז השבעה באוקטובר, כשעננת מועקה התיישבה עליי ועל מדינה שלמה, אני לובשת חולצה שחורה מדי בוקר, מביטה במראה באישה הכבויה שם ותוהה האם יש סיכוי שאני הקודמת תחזור. האם היא תחזור? ולאן? ומי היא תהיה? האם זו אותה אחת שחלמה לשנות את העולם? האם יש בזה טעם? 'ייאוש זו לא תכנית עבודה', אני נוהגת לומר כבר שנים, אבל אולי מירוץ העכברים הזה הוא על גלגל שאין לו תחנת סיום? אני עושה ועושה ועושה רק כדי לא לעצור ולהביט בזוועה, באובדן, בעומק הצער. כמו בובת חרסינה שהסדק מהנפילה כבר מסומן בה והוא הולך ומתרחב ועוד רגע, ממש עוד קצת, והכל יתנפץ.
חלום אחד בודד אני כן זוכרת בכל הימים האלה: אני בתוך מנהרה, טחובה, הרצפה רטובה והקירות מכוסים עובש. זיעה קרה אמיתית שטפה אותי והתעוררתי; חלומות לילה, כאמור, הם לא בשבילי.
כל שבת שנייה נהגתי לארוז את הילדים ולנסוע לנתיב העשרה, לבית ילדותי. אנחנו מפוני סיני והייתי מספיק גדולה כדי לראות את הוריי ממציאים את עצמם מחדש, בונים בית ומשק מההתחלה, וחוזרים לחיים. זה הבית שבו למדתי חריצות מהי, וחברות וחיבור בין אחים וחשיבות המשפחה, למדתי להאמין בעצמי וביכולות שלי ולשם גם לקחתי את ילדיי כדי לחבר אותם לאדמה, לטבע ולמשפחה.
הם הופקרו לפני השבעה באוקטובר, במהלכו וגם אחריו. עכשיו כולנו פליטים – הוריי ואחי ומשפחתו פליטים באמת ואני פליטה בנשמה. המשפחה שלי נפוצה ברחבי ישראל – ההורים במעלה החמישה, אחי ומשפחתו בתל אביב. ואילו מרכז הכובד של חיי, נתיב העשרה, הפך שטח צבאי סגור, מוקף שטחי כינוס וסוללות תותחים, החממות הפורחות שלנו, עם אלפי החרציות, נבלו ואיתם גם החלומות.
האם יוכלו לחזור לנתיב העשרה? האם אפשר לרקום מחדש תמימות וביטחון ואמון שנפרמו ולחזור למקום שבו טובי חברינו וחברותינו נרצחו? חיים מלאים שנעצרו, אהבות שנגדעו וחלומות לעתיד שכבר אף אחד מהם לא יגשים.
יותר מדי שאלות, פחות מדי תשובות.
זו הייתה שנה שכל שבוע בה נראה אחרת ממה שתכננתי. חשבתי שאעשה לביתי, שסוף סוף אלך להרוויח כסף בהייטקס. זה לא היה חלום, יותר תובנה מציאותית. בפועל יצאתי מהבית למחאה ועד רגע זה לא שבתי אליו. הפגנות, מיצגים, פגישות, נאומים מול כיכרות מלאת וראיונות – שום דבר שחשבתי שיקרה. אפילו ריצה למועצת העיר. אומרים שהאישי הוא הפוליטי והפוליטי הוא האישי. זה נכון לגביי כנראה יותר מאשר לגבי אחרות. כך יצא.
*
לרגל חמישים להיווסדי שחל בקיץ יצרתי רשימה של 50 חלומות, מקטן ועד גדול, ממשחק קלפים שרציתי לנסות ועד אולימפיאדה, אפילו התחלתי להגשים אותה מגיל 49 – לטבול באסי, ספארי בקניה, לרדת במשקל, לרוץ במרתון. ופתאום דבר ממה שנותר ברשימה הזו לא נראה משמעותי: לחזור לרכב על סוסים? לצלול? לצנוח? קעקוע? אמבטיית קרח (מה עלה על דעתי?). עברתי סעיף סעיף. הכל נראה תפל פתאום.
רק הסעיף האחרון נותר חלום של ממש. אחד שאין בלתו, אולי דווקא עכשיו – לאהוב. למצוא את האחד. לחבק את הצער, אבל לא לבד.
– הדס רגולסקי היא עיתונאית, עורכת ואקטיביסטית. ממובילות מחאת הנשים בישראל, האישה הכי נמוכה שנאמה בקפלן וזוכת פרס האמ"י על התכנית American Journey, בעריכתה והפקתה. מועמדת למועצת העיר תל אביב-יפו ברשימה "כל המחאה בפתק אחד – חוזה חדש מרצ הירוקה" וממובילות המחאה למען בחירות עכשיו
*
לכל הפוסטים ב"לחלום על לחלום", פרויקט חג המולד 2023
