בשנה שבה מלאו לי 40 יוני מת ומת גם ג'ורג' מייקל. בדיוק בשנה שבה תכננתי לסגור עם שניהם מעגל. אומרים שאנשים מספיקים יותר דברים בשנה אחרונה של עשור מתוך תחושת הדחיפות אבל בשנה שלפני ה-40 אני התעסקתי בעיקר בספירה של כל מה שעוד לא הספקתי, כל מה שאני חייבת לעשות והרשימות שלי התארכו ונמחקו ואז שוב נכתבו.
לראות את ג'ורג' מייקל בהופעה
בכל רשימה בה ערכתי את התשוקות והחלומות שלי, הופעה של ג'ורג' מייקל היתה מאסט. כמו שאבא שלי חלם לראות את פרנק סינטרה, עליו תמיד אמר: "זה זמר שרואים רק בלאס וגאס!" כך חלמתי אני לראות את ג'ורג' מייקל, זמר שרואים רק בלונדון. השותפה המושלמת להופעה היתה אחותי, מי שהעבירה איתי שעות רבות בילדות ובנעורים בצפייה חוזרת בקליפים של וואהם, הלהקה של ג'ורג' מייקל. גם עכשיו אני יכולה לשחזר בעל פה כל פריים מ"קלאב טרופיקנה", כל תנועה עם החצוצרה בבריכה. הסלואו הראשון שלי עם יניב המר מכיתה ה'2 היה, כך אני לפחות רוצה לזכור, לצלילי "לחישה פזיזה" (פזיזה!). לפני כמה שנים שכבתי על מיטת בית החולים, מחכה לניתוח, ולא הפסקתי לבכות. אחרי ששמעה אותי בוכה מספיק, הכניסה אחותי את היד לכיס, הוציאה את הפלאפון, פתחה יוטיוב ולחצה פליי על "וואן מור טריי" של ג'ורג' מייקל. שרנו ביחד את הבלדה הדביקה עד שנכנס הסניטר כדי לגלגל אותי לחדר הטיפולים הקר. ברשימת החלומות שלי, לטוס ולראות הופעה היה החלום הראשון והקל ביותר לביצוע.
לשבת עם יוני
ברשימות שמחקתי ועדכנתי היתה שורה נוספת שלא נמחקה אף פעם: לשבת עם יוני. הוא היה אדם מיוחד במינו ולפרק זמן גם היה מאוד משמעותי בחיי והנתק שלווה במטענים, שאולי העמסנו באמת ואולי רק בדימיון, הלך והכביד עם השנים. רציתי לפזר איתו כבר את העננות. כן, הגיע הזמן לזה.
ביום הולדת ה-40 שלו ישבתי בלוציפר וכתבתי מזל טוב. שנינו הסכמנו שהגיע הזמן לדבר. אולי מתוך רצון לרשימת הספקים משלו, יוני השיב בהודעה קצרה ובוטה, וכלל בה דברים שהספיק ועוד משהו שאולי יספיק "בשנה הבאה, אבל נקווה שלא ימותו בדרך", הוא כתב לי בצורה סתומה. ברשימת החלומות שלי זה היה החלום הקשה ביותר לביצוע.
בין יוני לג'ורג' היתה לי רשימה ארוכה: אני רוצה להיות זמרת ג'אז לערב אחד עם פסנתרן בבר אפלולי, אני רוצה לצלם סרט, אני רוצה לכתוב ספר.
אבל בחודש מרץ אותה שנה יוני מת, נהרג בפיגוע. בחודשים שלאחר המוות הנוראי הלכה והתפשטה בתוכי תחושת עצב עמוקה אבל ככל שעבר הזמן התחדדה בי הבנה מביישת שמציף אותי רגש נוסף: "החמצער", צער אנוכי ואגואיסטי, צער מהול בתחושת ההחמצה שלי ועל עצמי. הצטערתי מאוד על המוות המיותר והנוראי אבל ההבנה שלא נקיים לעולם את השיחה שכבר בגיל 17 קבענו שנעשה כשנהיה בני 40, היתה בלתי נסבלת. עכשיו נשארתי עם המטענים, שאולי הם בדימיון ואולי לא ועם החלומות של הלילה, בהם הוא חוזר לפעמים ומסביר לי שהוא שונא אותי בדיוק כמו ששנא אותי בפעם ההיא כשעזבתי.
ובאופן משונה, ככל שהצער וההחמצה התפשטו בגוף שלי, כך הצורך במילוי הספקים ותשוקות שילב הילוך ותודלק ישירות מהמוות הזה. בקיץ כבר תכננתי להזיז הצידה קריירה של 20 שנה, להתפטר ולהפוך ליזמת. קידמתי שורה של יוזמות יצירתיות, הבערה הפנימית עבדה מסביב לשעון כשכל המנועים דולקים, התפוצצתי וזהרתי, זו היתה התקופה הטובה בחיי.
לקראת סוף אותה שנה, גם ג'ורג' מייקל מת. "איך לא נסענו עד היום לראות אותו", בכינו אחותי ואני זו לזו בטלפון. לעולם לא נמצא את עצמנו צועקות ביחד עם הקהל "איי'ם נבר גונה דאנס אגאין", לעולם זה לא יקרה וזה יכול היה לקרות אלף פעמים אם רק רציתי. זו היתה אמורה להיות המשימה הקלה ברשימה שלי והנה, גם היא כבר לא תקרה. הקצוות של רשימת ההספקים והחלומות שלי נגוזו, אין לי משימה קשה ואין לי משימה קלה, יש לי רק את כל החלומות שבאמצע.
הזמן עבר, על חלק מסעיפי הרשימה הצלחתי למתוח קו של "עשיתי", סעיפים אחרים פתאום פחות עניינו אותי. הופתעתי לגלות שלמרות שרשימת החלומות מצטמצמת, הבעירה שלי לא מתעמעמת. המוות של החלומות שלי הפך לחומר הבעירה שלי, כמו נפט עשוי שרידים של יצורים שהיו ואינם עוד. הרגשתי שאני טעונה בתשוקה, במשמעות ובעשייה טובה כפי שלא הייתי מעולם. לא פעם הקשבתי לשיר, נכנסתי למיטה לישון בלילה, ניהלתי שיחה, או ליטפתי את הראש של ילדיי כשאני מפיקה מהם עונג דווקא מתוך הזיכרון של תחושת הפספוס.
בראש חזרתי לחשב חלומות אפשריים במקום אלה שכבר לא יקרו.
ואז הגיע אוקטובר האחרון ואיתו תהומות העצב המזוקק והרוע הטהור שמחקו כל מחשבה על חלום. החלומות עכשיו מתכנסים להשבת רכיבי חיים בסיסיים או לפעמים רק לחיבוק. רשימת הרצונות והחלומות שלי הוזזה הצדה וחזרתי להתמקד בניסיון להקשיב לשיר, להיכנס למיטה בלילה, לנהל שיחה ובעיקר ללטף את הראש של ילדיי ולזכור שזה כל מה שצריך, זה ושמיים כחולים מעליי.
לאחרונה חבר שלח לי תמונה ובה קעקוע חדש. על פרק היד שלו הוא כתב: "ממנטו מורי". שאלתי למה והוא ענה: "כדי שאזכור את הטוב בחיים, כי הכל זמני אבל היו לי כמה רגעים בחיים האלה ששווים שאזכור".
הסתכלתי על התמונה דקות ארוכות. והרי גם לי יש קעקוע כזה, לא באמת, אבל הוא הוטבע בגוף שלי אז בשנת ה-40 שלי כשהפחד מהחמצה נוספת הבעיר אותי, כשהמוות טלטל אותי וכשהבנתי ש"הזמן שהוקצב הוא קצר וקצר הוא הזמן שנותר". זה היה הממנטו מורי שלי שצרוב לי בראש מאז כמו נורת ניאון מהבהבת, שכבתה קצת בחודשיים האחרונים ועכשיו, דווקא על רקע המוות והסופיות מסביב, היא נדלקת שוב.
בתזמון מושלם, הרדיו התחיל לנגן לפתע את "לאסט כריסמס" של ג'ורג' מייקל. כבר דצמבר, תכף כריסמס. אני חושבת על הקליפ שצולם באתר סקי יוקרתי, גם אותו אני מכירה בעל פה. ואני מרגישה געגוע לדברים שקרו משתוקקת שלא להחמיץ עוד אפשרויות, כי הכל קצר כל כך.
ובלי לחשוב יותר מדי אני פותחת את המחשב ומזמינה כרטיס להופעה של להקה שאני אוהבת, שתופיע מכל המקומות בעולם – בלונדון של ג'ורג'י, ומכל החודשים בעולם – בחודש מרץ הטרגי, ואני נוסעת לראות אותה עבור הממנטו מורי שלי עצמי.
– רוני זינגר היא עיתונאית, כיום כתבת "זמן אמת" תכנית התחקירים של כאן 11 ו"שומרים" מיזם עיתונות תחקירית (בעבר כתבת "הארץ", עובדה, כלכליסט). מומחית מטעם עצמה בשתיית יין טוב. בעבודה העיתונאית עוסקת בצדדים המחוספסים יותר של החיים ולכן שמחה במיוחד על ההזדמנות לכתוב גם בנושאים אחרים.
*
לכל הפוסטים ב"לחלום על לחלום", פרויקט חג המולד 2023
**
לפוסט זה מצורף הציור "וניטס" פיליפ דה שאמפן (c. 1671)
