יש לי משיכה בלתי נשלטת למה היה אילו. "דלתות מסתובבות" היה פעם אחד הסרטים הכי אהובים עלי, לא רק בזכות השיער של גווינית פלטרו, שהוא מעולה שם בכל אחת מהגרסאות שלה, אלא בגלל הרעיון: עלילה שמתקדמת בנתיבים שונים לפי ההחלטות שנוקטים גיבוריה. אם היא תספיק לרכבת היא תתפוס את בעלה בוגד בה ותעזוב אותו ובהמשך המשבר גם תגזור את שערה, אם היא תאחר לרכבת – היא לא תדע שום דבר מכל זה, תמשיך לחשוב שהוא אוהב אותה, תחלק סנדביצ'ים ותקלע את שיערה החלק והארוך לצמות מתוקות.
היו ספרים כאלה פעם, כאלה שבסוף כל עמוד שואלים אותך, הקורא, מה אתה בוחר שיקרה, ובהתאם, מורים לך לאיזה עמוד להתקדם. אני שבויה של מושג הרצון החופשי, התחושה האומניפוטנטית, המגלומנית, שאתה יכול להשפיע על גורלך, על האנשים שקרובים אליך, על העולם. העולם המערבי, הספרות, הקולנוע יותר מכל (רוברט מקי מדגיש את זה חזור והדגש בסדנאות שלו) – מקדשים את הרצון החופשי ואת ההשפעה של הגיבור על קורותיו. בעיני מקי, הגיבור הוא סך כל בחירותיו.
הסיבה הנוספת שאהבתי סרטים וספרים כאלה, כמו גם משחקי חברה מסוכנים של "מה היה קורה אילו" (לא היינו מתחתנים, היה נולד לנו עוד ילד, הייתי ממשיכה לעבוד במקום ההוא, לא הייתי עוזבת את החוג לקולנוע בסמסטר הראשון, הספר שלי היה יוצא עם עטיפה אחרת), זה כי הם מרמזים לאפשרות של כמה קווי חיים. כן, אני עכשיו יועצת ארגונית סלאש כותבת, אבל בחיים שבהם אני פותחת בזמן את המעטפה שהגיעה מהאוניברסיטה העברית עם הודעת ההתקבלות לחוג למשפטים, אני עורכת דין, לוחמת צדק וזכויות אדם או לכל הפחות מרוויחה הרבה יותר ועם הרבה יותר חולצות לבנות בארון. אולי בעצם אני כבר שופטת. ירושלמית?! אני?!
אלא שהמילים שמהדהדות לי בראש מזה זמן אינן "דלתות מסתובבות" המשחקי (שאגב, לא מתאים בכלל בעברית, כי הן מסתובבות על צירן, ויכולות לחזור לאותה נקודה בדיוק), גם לא "מזלג ואדיות" הצבאי, שבו אתה צריך לבחור, בשם כל מי שסומך עליך, לאן לפנות. המלים שמלוות אותי מזה זמן הן "קו פרשת המים".
"קו פרשת המים" הוא מושג שנשמע רך ודרמטי (ואגב, בעברית הוא יפה בהרבה ממה שהוא באנגלית ובצרפתית), בלי שבעצם יש בו בחירה. אלה הם פני השטח, מתוללים כך, שחלק מהמים יזלגו מעברו האחד של הקו הדמיוני והשאר מעברם האחר. בלי להיות גאולוגית או מהנדסת מים, אפשר לשער, שבעצם תנועתם, בעצם פרישתם, המים משנים את קו פרשת המים.
קו פרשת המים, בשבילי איננו צומת קבלת החלטות, אלא הרגע שאחריו הכל משתנה, אבל לא ידוע למה יצטבר כל זה, מה יקרה אחריו, איך תהיה מעברו. לעתים קרובות, רק בדיעבד אתה מבין שזה קו פרשת המים, כי מבלי דעת החזקת, בת אנוש מערבית ויהירה שכמותך, בתפיסה שאת זו שמחליטה וקובעת.
קו פרשת המים הוא משבר התקליט השני. מה שהתנהגתי אליו כאילו הוא לינארי – הוצאת ספר אחד, יאללה, שבי תעשי מה שצריך כדי לכתוב את השני – תובע חיים משל עצמו, מסרב לי פקודה בעקשנות וללא מורא.
קו פרשת המים הוא גיל ארבעים הזה, או גיל חמישים הזה, או כל גיל שבו עשית כל מה שאתה כבר יודע לעשות וחשבת לעשות, והנה, אויה, הגעת ליעד. אין לך מושג מה נקצב לגביך, אבל רצוי שתנהג כאילו נקצבה לך תוחלת החיים הממוצעת לפחות, ותתפתח בקריירה או תעבור לדירה יותר גדולה או לכל הפחות תתחיל לרוץ בבקרים. ככל שאני גדלה, ככל שהנועצים שלי גדלים ומצליחים יותר, קו פרשת המים נעשה נוכח יותר בחייהם, כמעט נגד רצונם. כל מה שידענו לעשות עד עכשיו הוא לא בדיוק מה שנצטרך מעכשיו, או מה שאנחנו רוצים. מה אנחנו רוצים, תזכירו לנו?
גם "פריזאית" מטייל כבר מזה זמן באזור קו פרשת המים שלו. הפריזאיות שלו היא זכרון רחוק ועמוק, שטבוע בתאים שלו, זה נכון, אבל הפריזאיות שלו כבר לא מתקתקת אותו קדימה, לא מזינה אותו בחומרים או לא משביעה אותו. בואו נודה בזה, הוא כבר לא לוהט כשהיה. אולי כי אני מסרבת להכנע לתכתיבי הפייסבוק, שמכריח אותי לשלם לו כדי שיואיל בטובו להביא את עדכוני האתר למי שביקש לדעת עליהם, אולי כי אני לא יודעת יותר מה הולך היום אצל הנוער. ואולי כי מעולם לא באמת היה לי אכפת, וברגע מסוים בזמן מה שאני רציתי לכתוב הלם בול את מה שאחרים רצו לקרוא. ואולי הרגע הזה חלף.
כמו תמיד, אני מנסה להבין את כל זה קצת יותר עם קצת עזרה מחבריי. אתם כבר מכירים את הנוהל: מעכשיו ועד השנה החדשה, יפורסם כאן, ב"פריזאית", פוסט חדש מדי יום, באותו נושא אבל אחר לגמרי. ישתתפו, כמיטב המסורת כותבות משובחות, משוררים מצוינים, צלמים מעולים ומאיירות חדשניות וגם לגמרי להיפך.
עוד שני דברים אחרונים על קוי פרשת מים:
האחד: בוויקיפדיה אני מגלה, שכל מה שכתבתי עליו עד כה הוא רק קו פרשת המים העליון, "הקו המפריד את הנגר העילי, המושפע מהמבנה הטופוגרפי של פני השטח". שם אני מגלה את עצם קיומו של קו פרשת מים תחתון, "הקו הדמיוני שמפריד את המים המחלחלים בקרקע וזורמים מתחת לפני השטח… מושפע מהמבנה הגיאולוגי בעומק הקרקע של שכבות הסלע".
ואחרון: בקיץ גיליתי שיש קוי פרשת מים זיגזג.
New Year's Resolution – Kinneret Rosenbloom from Kinneret Rosenbloom on Vimeo.
רונית כפיר
21 דצמ 2014גם אני גם אני עם דלתות מסתובבות.
עד היום אני חושבת שיום אחד אסתפר ככה.
ח ל י
21 דצמ 2014פרוייקט סופר נהדר. מצטערת ממש שלא הצלחתי למרות שמאז שיחתנו התברר לי לגמרי מה קו פרשת המים הגדול שלפניו אני עומדת. נשיקות ושיבואו אלפי קוראים וקוראות טובים!
רינת
22 דצמ 2014כנרת, תודה על המילים האלו. עזרו לי להבין שבדיוק הקו הזה הוא מה שלא מאפשר לי ללכת ישר קדימה, בדרך שעוד לא נוצרה.
סקרנית מאד לראות מה יכתבו.
יש מקום לאקטיביות בתהליך? או פשוט להיות, לראות, לקחת לריאות?
ברור שמותר לפעול, אבל הדימוי היפה של המים מזמין אחרת. המים לא בוחרים הרי.
(אז מה יהיה? האם תצטבר ההתאהבות הזאת למשהו משנה חיים, האם לאו? ואיך התוואי שם הלאה, בהמשך? ולמה הצמרמורת מול המחשבה שכאן קו פרשת מים?)
כרמית
22 דצמ 2014כנרת,
כתבת, כרגיל, כל כך מדוייק ונוזלי את תחושותיי, אולי זה באמת הגיל 40 הזה ואולי זה נשים שיש להן הרבה מילים לחלוק. בכל אופן, אני מזדהה עם כל מילה, ומצאתי את עצמי בכל פסקה, כך שמבחינתי זה בדיוק הרגע שבו כתבת מה שרציתי לקרוא. אז טוב שבחרת את הדרך הזו הפעם. עם או בלי תספורת חדשה….
אורה גור אש
22 דצמ 2014יפה בעיני הדימוי שבחרת, ואני מוצאת שזה מתאים לכל גיל ומצב העומד על סף פרשת דרכים..
ועל כן לא אתפלא שבני גילאים שונים יזדהו עם הדברים שכתבת בפוסט הזה.
מעניין.
נילי
22 דצמ 2014מקסים ומעורר הזדהות כרגיל.
שרון
22 דצמ 2014הכי אהבתי את ״יש לי משיכה בלתי נשלטת״ המעיד על תשוקתך וסקרנותך העזות לחקור לשאול לברר ולהבין כל פעם משהו חדש על החיים. מקסים אחותי אהובתי
אלכס
22 דצמ 2014נהדר! מרחיב פרספקטיבה ומעניק כלי מחשבה. תודה ושנה טובה.
ליאת זנד
26 דצמ 2014אז התגובה שכתבתי לך, בטעות מופיעה אצל יעל קרוב זנגוויל (והיא בטח שואלת את עצמה מי האנונימית שאוהבת אותה אבל מה אכפת?)
מוזמנת לשם
פינגבק: סיכומי שנת 2014 בבלוגים ואתרים עצמאיים | אינטרנט להשפעה ושינוי חברתי