הו-הא מה קרה, גאנה אכלה אותה / קטנה פריזאית

(לא כל תמונה שווה אלף מילים. לא אם המצטלמים מקפידים לדהור מול המצלמה. כנראה שנצטרך להוסיף לדימויים המטושטשים כמה מילות הסבר, בכל זאת).

כבר בדרך לקולנוע ראיתי ארבע משאיות משטרתיות חונות בשורה באחד הרחובות שנשפכים לשאנז אליזה. היו גם שוטרים משועממים שעצרו מכוניות קטנות שלא נשפו את אוויר האגזוזים שלהם במועד, אבל חשבתי שאולי ככה זה בשאנז אליזה, ליתר בטחון.

הסרט "זה מסובך" היה בדיוק כמו שרצינו שיהיה: מצחיק, פוטוגני לתפארת ובעיקר מעורר תקווה. הגיבורים  היו מלאי פגמים חינניים והסטיילינג, כפי שהוזהרתי מראש, היה מושלם ואף פדגוגי: כזאת ראה ויישם. על השניה הראשונה מריל הכריחה אותי למחות דמעה בחשיכה, אחריה, צחקנו המון ואפילו הזלנו (מה אני מדברת בשמו, אני הזלתי) עוד כמה, ואפילו הרהבנו עוז ותפסנו את המתרגם לצרפתית נוטל לעצמו חירות אמנותית משעשעת. אז מה עוד אפשר לבקש מערב חורפי ומהנה שכזה.

חגיגה ים תיכונית, זה מה שאפשר. כשיצאנו מהקולנוע, מתכננים שוב לקפוא (לא פר כזה קור בלי קצת שלג), נפלנו לתוך מהומת אלוהים. שוטרים, קודם כל, בטונות. השוטרים הצרפתים הם עם משעשע, שכדאי להקדיש להם פוסט נפרד, אם לא ספר (צילומים). הם היו יכולים להיות חתיכים, באופן גורף, לולא היו מחליטים לעטות מבט קבוע של נעשה ונשמע, כלומר של לואי דה פינס, כלומר של אהבלים מוחלטים.

אבל מאחורי השוטרים היו כל המכוניות הצופרות בקצב הידוע. הבחור, שנהנה מאוד מהסרט בזכות ג'ון קראסינסקי מ"המשרד", שאותה הוא ראה כל יום ברכבת בדרכו למשרד שלו, נזכר שהיום התקיים גמר אליפות אפריקה בכדורגל, ולפי הדגלים נראה, שמצרים ניצחה.

איך בכלל מארגנים דבר כזה? מאות מכוניות מצריות, כולל מרצדסים, בשביל לשמור על הסטריאוטיפ, עומדות ליד הקונקורד ולפי אות מתניעות ומתחילות לחרוש את השאנז למעלה-למטה? אם נשאיר את השאלות הלוגיסטיות לאחרים, השאנז אליזה נכבש כולו במכוניות שנהגיהם צופרים בקצב אחיד, שהנוסעים בהן מאתרים את כל הפתחים האפשריים (חלונות, סאן רוף, הדלת האחורית של הבגאז', שהקפידה להיטרק ללא הרף על הבחור שהגיח ממנה) יוצאים, חצי גוף ויותר מזה על שמי השאנז הקפואים, מנופפים בדגלי מצרים, משמחים את עצמם ואת חבריהם למכוניות ליד ואת כל קהל הצופים שעומדים ומצלמים, חוץ מהשוטרים כמובן, ששומרים על פנים חתומים (ובכל זאת קצת מצחיקים).

מחלונות המכוניות בוקעים גם תופי מרים, וצהלולים ונשים בכיסויי ראש שחורים שפניהם מאופרים בצבעי הנבחרת, כלומר בצבעי הדגל, ובאופן כללי, הרבה יותר מדי גפיים, יותר מכפי שחוקי להכיל במכונית פרטית אחת. הפליא עשות ג'יפ אדום אחד, שמחלון הגג שלו יצא בחורה, ועל מכסה המנוע עמד בחור שנפנף דגל גדול על רקע שער הניצחון, ומהצד של הכביש עמד בחור שלישי וטילטל את כל הקומפלקס הזה בעליצות כזאת, שעלה במוחי שאולי אנחנו מפרשים לא נכון התקהלויות שמגיעות לשיאן בטלטולים מסיביים של רכבים.

כמו בכל סרט אמריקאי שמכבד את עצמו, ובטח כשהגיבורה שלו עוסקת בבישול, פריז הבהבה גם ברקע של "זה מסובך". אולי זה מופיע אצל מריל סטריפ בחוזה. בכל אופן, בלילה במאפיה שלה, בזמן גלגול קרואסונים עם שוקולד (ולא ייאמן שהם לא קראו לזה pain au chocolat) סיפרה ג'יין, כלומר סטריפ, לסטיב מרטין, המחזר האדיב שלה, שבצעירותה היא באה לפריז לסדנת אפייה של כמה ימים ונשארה שנה לעבוד במאפייה.

קשה להאמין שעל פריז הזאת היא סיפרה לו במבט מצועף כשאמרה לו "מרסי מיסייה" במבטא די מושלם. אבל הנה היא, פריז, רב לאומית וקונפליקטואלית וחיה ובועטת וצופרת בקצב אחיד. ונכון, זה מסובך. אבל מה לא.