0
~ פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~
0
עזרה ארטילרית כבדה גייסתי, את כל חבריי המתגעגעים והכותבים, כדי ללמוד מניסיונם איך בדיוק לגשת לאתגר הזה: ביקור ראשון במכורתנו הטריה, פריז.
כי עוד הרבה לפני שלב אריזת המזוודות, התחלנו לאוורר חשקים שנטמנו בארונות הבית החדשים. הגדולה ענתה ישר: שלג, מוכרחים שלג. ואחר כך אייפל. אבל לעלות עד הקומה השלישית. וסאקרה קר. לוקסמבורג וטיולרי. שניהם. פומפידו וגם לובר. צריך לבדוק אם השיפוצים הסתיימו כבר במוזה ד'אורסיי.
הקטנה רוצה לראות את אהמד, המדריך ענק הקומה וחסר השיניים מהמועדונית.
ההוא, שום פריט חובה אין לו, באף רשימה. רוצה להסתובב לו ברחובות, לנשום את האוויר הקריר של העיר הזאת. ואני, כל מה שאני רוצה זה לדעת איך עולים למטוס חזרה לישראל בלב קל, בתחושת שובע ובהכרת תודה.
כלומר אני רוצה עוד דברים. אי אפשר לחשוד בי במיעוט רצונות. אני רוצה לשתות קפה של בוקר בפאברה אגלנטין, הקפה בשדרה הסמוכה, עם פראנ ואנטואן, לדבר קצת כלכלה וספרות, ללמוד קצת על פוליטיקה מקומית או מקומית מאוד (כלומר, הנעשה במסדרונות בית הספר) ולשמוע איפה הם קונים גבינות ולאן הם ייסעו בקיץ.
אני רוצה לרדת לביסטרו שמתחת לבית ולפגוש שם את סופי, חברת הנפש שלי, ועל יין אדום והמבורגר בינוני לפצח סוגיות של הורות, אהבה ועבודה ולעבור לעברית לוחשת כשהעניינים מתחממים.
אני רוצה לקחת את עגלת הקניות ששכחנו מאחור ולגרור אותה, על גלגליה המתרופפים, לשוק אליגרה, לקנות ירקות ופירות וגבינות ובשר, וכל הדרך עד הבית לתכנן מה להכין מכל אלה, ובחנויות המקיפות את כיכר טרוסו לבדוק מה מציעים הסיילים למלתחה המתפקעת של ילדותיי. אני רוצה לתפוס בגינה ספסל שמשקיף על האמהות האופנתיות וילדיהן הצבעוניים, וכשבאמתחתי שקיות בגדים, פתקי החלפה וצרורות תבלינים, להתלבט אם לחזור במטרו (יותר מדי החלפות בשביל דרך קצרה כל כך) או בקו 86, ובסוף לראות את הלוח הדיגיטלי שמספר לי שהאוטובוס יגיע רק עוד 18 דקות, ולהחליט לחזור הביתה ברגל, עם כל הסלים, כשהשליח, הנישא גבוה מעל כיכר הבסטיליה, מגבה אותי, מסמן לי את הדרך עד כיכר נסיון.
אה, לא יהיה אחר כך.
הרי מה שבאמת אני רוצה זה את האחר כך הזה. שום דבר יותר מזה. לחזור לדירה שלנו, להשתרע על הספה הענקית המתפרקת, ומול האח המבוערת להחליף הימורים עצלים בנוגע למידת העשייה של הערמונים, ולחשוב מה נעשה אחר כך. או מחר כך. ואם לא מחר אז מחרתיים. להתפתות על ידי כל המודעות של המטרו, לא ללכת בסופו של דבר כמעט לאף הופעה, אבל לבקר בחלק לא קטן מהתערוכות שהחלטתי לראות.
זאת תפיסת הזמן שאותה אני רוצה בחזרה, ולו לרגע. העצלות הפריזאית המתוקה, חוסר היעילות שבה הם מתמחים. העובדה שהכל נמצא שם תמיד: אמנות, אוכל נפלא, יופי בכל; תאנים בשלות כל כך, שהן כמעט משכנעות בקיומו של אלוהים. תרצה – תאכל, לא תרצה – תאכל מחר. אין לחץ.
אבל אורך הנשימה הפריזאי לא עומד לרשותנו. שלושה לילות של טיול חזרה לשורשים. שלושה לילות, ארבעה ימים כמעט, בהם צריך וכדאי לראות חברים, לבוא לומר שלום למורות בבית הספר של הקטנות, ואולי גם לצלצל בפעמון ולראות איך סידרו הדיירים החדשים את הדירה שבה בילינו שלוש שנים טובות כל כך.
ארבעה ימים כמעט, שיכולים להיות בהם המון דברים, כמה מסעדות, והסיילים בעיצומם, ויש כמה תערוכות שוות שבמחיר הכרטיס גם יצילו אותנו מהקור. אבל אין בהם, בכמעט-ארבעה-הימים האלה, את תפיסת העתיד הבלתי מוגבל, הזאת שהוסיפה שכבה דקה של אבקת רגיעון לכל מה שאכלנו.
אבל בעצם,
אולי דווקא כן.
הרי זאת אני שקובעת. יש ארבעה ימים, כמעט, ובהם אולי אפשר לחיות כאילו שהם, כשלעצמם, נצח.
כמו bullet-time, טכניקת הצילום שנולדה ב"מטריקס": נפסיק להספיק. נחיה לנו בשלושת הלילות וכמעט ארבעה ימים האלה כאילו שהם נחתכו מתוך חיים ארוכים וקבועים. נלך לאט, ננוח כשנרצה, נצייר מול פסלים, נכרסם עוד קרואסון ואת השאר נזרוק לציפורים, נקרא אפילו (לא אמרתי כלום על לכתוב), ניפגש עם חברים בעצלתיים בלי דחיפות לעדכן, אולי אפילו בלי דחיפות להיפגש. העיר היא זו שבקצב שלה, ומתוך האנרגיה שלה עצמה, תגיש את עצמה לנו, תיפרש למרגלותינו, ותעטוף אותנו בכל מה שיש לה להציע לנו.
תעביר מול עינינו, מתחת לרגלינו ובין ידינו את הרחובות Chralot ו-Poitou, ההיתוך של המיטב שבשתי הערים שלי, על השכונתיות הטרנדית הנעימה ויופי מתוק של בית בובות עם קצוות פרומים של הרפתקנות אופנתית זעירה. ואז יגיע רחוב Vieille du Temple על החנויות המצויינות שלו, והגאווה הזעירה שהוא מביא איתו, על שלמדתי לאיית את שמו כיאות, והסיילים שהופכים הכל ליותר נגיש.
לעולם לא אהיה צרפתיה בורגנית, אבל כשרחוב Francs Bourgeois ייפרס לפנינו, אני יודעת שארגיש בו בבית. בחנות של MAC הפרטים שלי במחשב והם יודעים עלי את מספר הקונסילר שלי, ואני יודעת איפה קופסת המציאות ב-Loft. בשניהם, בעצם.
אחרי פרנק בורז'ואה תפרח לקראתנו פלאס דה ווז', טבורה של העיר, אם היינו עכשיו מאתיים שנה אחורה. הכיכר המגוננת המקום שמתאים רק לילדים קטנים, המתקנים שם לא מאתגרים מספיק בשביל הילדות שלי, אבל הן מוצאות במה לשחק ועם מי לשחק, ומחליפות דקות נעימות עם ילדים מכל העולם, ואין במקום הזה זווית ראיה אחת שלא תופסת בתוכה ים של יופי. סימטריה מושלמת היא עניין די מרגיע, מתברר.
והוטל דה וויל, עוד לב, סואן וטיקסי, של העיר הזאת, מקום שהוא דינמי כמותה. בקיץ מלבלב שם, נטוע מעל המרצפות, jardin éphémère (ומה זה בעצם אומר שזאת אחת המילים היפות בעיני, éphémère). ועכשיו יש שם זירת החלקה על קרח, אבל בוודאי יש לידה גם סחרחרת, אחת היפות בפריז. בתקופת החגים חלק מהסחרחרות האלה מוגשות חינם לילדי העיר.
ומיד אחר כך, במקום שבו אפשר לעמוד על הגשר, להישען על המעקה, לבקש מתיירים לצלם אותך, יזרום לעברנו הנהר. ניתן לזיהום אגזוזי המכוניות להימוג משני צידינו ולנהמה שלהן להפוך לרעש לבן, ונרשה לו, לנהר, לעבור דרכנו. ואולי נביט שמאלה ונזכור את השעות שבילינו יחד בבניין הפרפקטורה, המאיים והמרשים, מקווים שייתנו לנו להישאר שם, במקום הזה, עוד כמה חודשים, עד תום חוזה העבודה הבא, והיציאה בדילוגים של קור ועליצות בכל פעם שהצלחנו ועל הפעם האחרונה במיוחד, כשהצלחתי לשנורר עוד כמה חודשי שהות מאושרת. כן, טיפוסים נוסטלגיים כמוני עלולים לפרוץ בבכי גם מול גוגל מפס (סטריט וויו. אבל לא רק).
שלושה ימים. ארבעה כמעט. שתי ילדות. לקנות כרטיסי מטרו. להתאפק לא לקנות עשרה כרטיסים לסחרחרת השכונתית. לקנות, בעצם, בטח לקנות, ולתת להסתחרר ולהסתחרר ולא לתת ללב, או לרגע, להחמיץ כשאחרי כל אלה הן יתמקחו על עוד סיבוב.
עכשיו אני מבינה מה שהן הבינו מזמן. במקום אפקטים קולנועיים מורכבים, צריך פשוט לבחור מקום בסחרחרה, ולתת לה לשאת אותנו סביב סביב, על סוסי עץ מגולפים, מוזיקה קלאסית ואורות מתחלפים.
ואם נזכור להביט רחוק מספיק, או זה בזו, לא ללכת שבי אחרי הסיבובים שלה, אפילו לא נחטוף סחרחורת או בחילה.
וניקח הביתה כל מה שאפשר. את הקרירות והנימוס והיופי והכמיהה, שהיא החלטה, לחיות חיים של טעם בעיר המיושנת הזאת. ועוד כמה גלויות מהמוזיאונים או מחנויות המזכרות וכמה ספרונים בצרפתית ובכריכה רכה, שישכבו על המדף לצד אלה שנקנו בהתקפי הכוונה הטובה הקודמים.
ומה שיוצא ממה שאני רוצה, אלה הקניות שאני לוקחת הביתה חזרה. זה החלק היחידי מתוך החיים בעיר שאפשר ממש לגזור ולשמור.
לקנות גבינות ביום האחרון, כאלה שמתורגלות בנסיעות, פירמידה של גבינת עזים באפר, קונטה, אולי ליל דה בול הכתומה המשגעת, שהיא כמו ממתק מלוח מתוק, שמפתה רק לעוד לגימה אחת של יין לבן. קניות במונופרי – קקאו של Van Houten, שעושה את עוגות השוקולד נהדרות, סבון נוזלי של Le Petit Marseillais בריח ורבנה, חבילות קלילות כאוויר של Gavottes, קרפים שהם חמאה טהורה שגובשה לה יחדיו בקצת קמח ויוצרים תחרה דקיקה. כל מה שהוא של Lu:
Petit Beurre אמיתי, והתלמיד החרשן הקטן מהשוקולד המריר, והדובונים עם לב השוקולד. ערמונים כדי להכין רוטב של בטטות וערמונים שילווה ניוקי, ושוב להצטער שקצת מוגזם לייבא את כל מוצרי היסוד המצוננים, נתחי סלמון טריים ובצקים מוכנים לקישים ולטארטים. וגבינת סנט מור פשוטה, גם היא בשני יורו. אבל שוקולדים טובים מהסופר נוסעים בקלות. מספיק חבילות של הלינדט הזה עם המוס בפנים, והילדות שלי יאהבו אותי קצת יותר.
לזכור שמקרונים לא נוסעים טוב, ובכל זאת להתפתות לקנות אותם, וקצת שוקולדים משובחים אצל ז'ק ז'נאן, שעושים לפעמים את ההיפך ממה שביקשנו מהם, ומכמירים את הלב בנדירותם, וקצת מהקרמל מנגו פסיפלורה הפלאי שלו, ככל שיותיר לנו חשבון הבנק, ועוד טיפה.
לאכול יחד מילפיי וניל, שהוכן ברגע ההזמנה, ולדעת שיש דברים שאי אפשר לארוז ולשמור לאחר כך, ולהשתדל מאוד לשמוח על האפשרות הנדירה שהיתה לנו, לגעת בחד פעמיות, אפילו כמה פעמים.
ועכשיו, בעיצומן של האריזות, אני רואה שנעלם לי ה-Paris Pratique, מדריך המטרו הכחול הקטן, שמתלבש על כיס המעיל מבפנים.
אז לקנות גם אחד כזה, לנסיעה הבאה.
– – –
פריזאית בעד זכות השיבה: אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, וורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס לחיבורים המדוייקים של בוסטון.
רינת
20 ינו 2011מקסים ומכמיר לב. כל מילה.
ובדיוק יצא שלא היה קר בכלל, הרבה יותר נעים (אבל גם בלי שלג לגדולה).
לב שבור הוא לב שלם, לא?
רוני
20 ינו 2011מותק, תביאי מלא קרמל מנגו פסיפלורה. אני משחררת לך תקציב (באמת, ואת יודעת שבאמת). נשב ביחד בפלאס לה מסריק ונכרסם ואת תספרי לי שוב הכל.
ח ל י
20 ינו 2011כתבת מילים כלכך עדינות ומכמירות שרק לחבק אותך. באמת.
תמר של אור
20 ינו 2011נפלאה, פשוט נפלאה
שרון
20 ינו 2011וואהו.
אהבתי את ההתמסרות לעיר שתישא אתכם.
מחכה לטור של אחרי לממתקים המילוליים ולתמונות המשכרות.
עדי
20 ינו 2011ובעצם כתבת הכי טוב שאפשר את הגעגועים. זה לא המקומות, זו ההרגשה שתיארת. לדעת לשים את האצבע על התחושה שם לעומת לא שם, זה ההבדל. מקסים.
שש
20 ינו 2011כנרת יקרה,
פריס ו/או הגעגועים, מוציאים ממך את הכתיבה במיטבה.
תודה.
אורית
20 ינו 2011אוי אוי אוי….כמה נוגע. מדויק.
פריז זה מקום שאני מתגעגעת אליו גם כשאני שם.
כנרת
21 ינו 2011רינת, לא קר? לא קר?
אני מבינה שעבר עליכם דצמבר מהגיהנום, אבל למבקרים האקראיים זה לא הופך את השתי מעלות האלה מקסימום למזג אוויר שנעים לחיות בו.
אייל גרוס
22 ינו 2011We"ll always have Paris.
יולי
26 ינו 2011פשוט מקסים!! איזה תענוג זה באמצע יום עמוס לתפוס כמה רגעים עם כוס תה, שתי עוגיות ופוסט חדש שלך. גיליתי את האתר שלך לפני נסיעה לפריס (ביקור קצר של שבוע בלבד, לצערי..) ומאז התמכרתי.. תודה רבה!
רונית
29 ינו 2011מה שכולם אמרו.
מתגעגע
2 מרץ 2011כמה שאני מזדהה עם הדברים.
שנים גרתי בעיר המופלאה, והיטבת לתאר את הרגשותיי ורגשותיי. שרטת לי את הלב.