~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~
0
שיהיה הלב קטמנדו, אבל ככל שנוגע הדבר בענייני, הכתיבה היא שמורה אינדיאנית בנבאדה: אזור מגודר ברעיעות שהעולם הישן עוד שורר בו, ורק מדי פעם מבקר שם עובר אורח סקרן, מציץ ומיד מתחפף. מה יש לו לחפש שם? הרי אין בשמורת הטבע האומללה הזאת חזיונות ראווה מהממים כמו בטקסי הגראמי ואין שם ריח של כסף כמו בפרסומות למכוניות ואפילו לא פטמה פוטוגנית אחת של סקרלט ג'והנסן. המלים מסתובבות שם פרא, שתויות ומחרחרות ריב ועניות, וידפקו לכם אגרוף אם תכוונו אליהן מצלמה.
בגלל זה מדגדגת אותי אשמה תדירה על שנטשתי יום אחד את עמדת המחשב שלי במשרד לטובת כתיבה טהורה, שאינה מועילה לאיש בעולם מלבדי. הרי כלום לא יקרה אם לא אפרסם עוד ספר – כסף ילבש ת'מכנסיים, דיוות פופ ילבשו שמלות של אלכסנדר וונג וחשבון הבנק שלי יפשוט את עורו. אף אחד לא מצפה לו, לספר שלי, בפה פתוח, וגרוע מזה – איש אינו מחכה לו עם פנקס צ'קים פתוח. בקושי טמון בו ערך תרבותי, בספרי המתהווה, וערכו הכלכלי שווה לאפס מאופס. אני לא מתבכיינת – להפך, אני מצחקקת: מצבי כל-כך מצוין, עד שאפשר לכנות אותו "מושחת". מדהימה אותי העובדה שעוברים ימיי בהגשמת מאוויי השוליים בלבד, ושישמנו אחרים את צירי העולם.
אמנם כן, פחדי היחיד הוא מפני כל ענייני העולם הזה, שמתגלמים בעיני ככרישי נדל"ן משוחי ג'ל: עפעפיהם מכווצים ושיניהם זבות דם כשהם אומדים את שמורת האינדיאנים שלי, תוהים איזה מתחם יוקרה משגשג יבנו על חורבותיה העשנות. בדין, אין הם מוצאים הצדקה לכל הניוון המופקר הזה. ואין לי אלא לרדת על ברכי ולבקש את רחמיהם.
עד לא מזמן עבדתי גם אני בייצור שוטף של דימויים ויזואליים – מה שנקרא הלחם והחמאה של תחום העיצוב: לוגואים, כרזות, אריזות מוצרים וקטלוגי אמנות משובחים של נייר מיובא. ויש ועיצוב גרפי נוגע בגאונות של ממש. לא רק הראש מגיב לפיצוח גרפי מבריק לאיזה עניין, אלא גם הלב נלהב לקראתו כמו כלב מלחית. החיכוך המתמיד עם לקוחות תובעניים מגביר את המתח שנוצר סביב העבודה, פוקע את העצבים ומחדד את החושים. בסופו של חשבון מתוגמלת העבודה בכסף. ויש בכל זה משהו כל כך נכון וטבעי – איש עושה משהו למען איש אחר, ומקבל בתמורה את גמולו. הרי על בסיס זה קמה החברה האנושית.
אז למה תמיד סוחב אותי לבי אל הנידח, האנוכי, העקלקל, השחוח, הפרישותי?
אולי זאת שמרנות מדאיגה שצומחת עם הגיל, ואולי להפך – דחף טינאייג'רי לא מרפה גורם לי לחתור נגד הסחף הוויזואלי שמטביע את העולם – גם אם בין ארבעת קירות שמורתי הקלושה אני עושה כן.
ואולי, בהשאלה מגאגא, מסתכם הכל בשרירותו של מין טבע אכזרי: Baby, I was born this way.
– ענת עינהר היא מעצבת, מאיירת וקומיקסאית וזוכת פרס ספיר לספר הביכורים שלה, "טורפים של קיץ". בשיתוף עם נועה ידלין ("חיי מדף") היא מנחה את "סיפור משלך" – סדנת כתיבה לאימהות.
מתבוננת
24 דצמ 2011וכיצד, מתפרנסים כשהולכים אחרי גחמת הלב?
דקלה
24 דצמ 2011מרתק ומעורר השראה. בהצלחה לך, ענת!
איריס אליה
24 דצמ 2011נפלא, ענת. רשומה נפלאה. פושטת את העור בלי כסף.
יוכבד יעיש
24 דצמ 2011הגיגי נפש מהלכים על האדמה בכנות ואומץ רב.את משקפת מחשבות רבות של סופרים ומשוררים.הכתיבה בעוכרינו גם אם אין קורא…
מושיק
24 דצמ 2011טקסט נהדר ואמיץ. וגם עשה לי חשק דווקא לקרוא את המקבילה הטקסטואלית של אחד, י'
צבי
24 דצמ 2011שיהיה בהצלחה.
ענת עינהר
24 דצמ 2011תודה לכולכם
מושיק – מי? יונסקו? 🙂
תמר
24 דצמ 2011יש עוד אינדיאנים בשמורה והם כמהים לשמחה שמציפה אותם ממילים שמרקדות להן בשורות, מבדרות משמעויות. יופיים של משפטים וניסוחים זוהר להם כמו חרוזי המחרוזת , כמו נוצות, כמו הפרפרים והצפורים והפרחים הפורחים. כל היופי הזה נברא בעולמנו עבורנו כמה מעט היינו יודעים ממנו ללא מספרי הסיפורים, שבי שם עד יעלה עשן וריח הקטורת יציף את השכונה.