היום הכי טוב בשנה / שאול אמסטרדמסקי

לילה. בחדר הזמני במחלקה הפלסטית בקומה השישית של בניין האשפוז הישן של הדסה עין כרם לא היו כריות. כשאחי ביקש, האח התורן במשמרת הלילה הביא לו שמיכה, בשביל שאשתמש בה בתור כרית. בתום 48 שעות מהארוכות בחיי, על שמיכה קרה וקשה כאבן שמצאה את דרכה לשמש לי תחליף ככרית, בזמן שהאינפוזיה שמזרימה לי לווריד משככי כאבים סוג אל"ף-אל"ף תקועה באמה הימנית שלי בחוסר נוחות משווע, הגוף שלי סוף כל סוף נתן לי לישון.

בוקר. הראש מתפוצץ מכאב. זה הזמן לעוד מזרק של אוקסיקודין וכדור נגד בחילות, כי האוקסיקודין אמנם ממסטל משהו יופי, אבל עושה לך להקיא. וגם עצירות, אז אי אפשר לקחת אותו יותר מכמה ימים. וכשהראש שלך מתפוצץ והרופא אומר לך בפנים הכי רציניות בעולם שאסור לך ללכת לשום מקום – ובכלל, עדיף שלא תזוז – כי בכל רגע איזה משהו במוח שלך עלול להתפוצץ, הקאה ועצירות הן אופציות שלא באות בחשבון. למעשה, כל עיטוש, כל שיעול, כל מאמץ, הופך לעניין חצי קיומי.

צהרים. שבת. מדינה מטומטמת. בגלל חבורה של אנשים שמאמינים בחבר דמיוני שיושב בשמיים אתה צריך לחכות יממה שלמה עד שיצנתרו אותך. מילא. בינתיים מעבירים אותך על כיסא גלגלים לחדר האחרון במחלקה הניורוכירוגית. גם שם אין כריות. בית חולים של כמה מיליארדי דולרים, ואין כריות לרפואה. השותף שלך לחדר חבוי מאחורי הוילון שחוצץ ביניכם. בכל כמה דקות הסלולרי שלו מצלצל במנגינה מהפרסומות. בכל פעם הוא נאנח לפני שהוא עונה.

לילה. המשפחה כבר הלכה. גם החברים שבאו, הלכו. רק כאב הראש נשאר. עמום משהו מבעד למסך משככי הכאבים, אבל עדיין שם. לא הולך לשום מקום. אתה לא יכול להזדקף. למעשה, רק בתנוחה מסוימת מאוד, לא נוחה מאוד, בזווית עקומה מאוד, רק כך הכאב הופך אנושי יותר. אז אתה נאחז בתנוחה המוזרה, הלא נוחה הזו. נאחז בה היטב, כי אם תזוז, כל הכאב הזה יתחיל מההתחלה כמו ברגע הראשון, כשהיית בטוח שמישהו פילח את מוחך בגרזן.

אמצע הלילה. האחות באה להחליף לך את העירוי. עיניים נפקחות. חושך. השותף שלך לחדר שוב נאנח. היא מחליפה את העירוי גם לו. אחר כך היא הולכת. ואז הכאב חוזר. אתה מנסה לסדר את הראש על השמיכה הקשה שמשמשת לך כרית, אבל זה לא עובד. הכאב מסרב ללכת. הנה הלכה לה שנת הלילה.

צהריים. אתה שוכב טרוט עיניים על מיטה. סניטר לבוש לבן לקח אותך לחדר בקומה שאינך יודע את מספרה. כששוכבים על מיטה ומסתכלים מעלה, כל מה שרואים היא תקרה, נטולת הקשר ומיקום במרחב החללזמן. אפשר להעביר ככה ימים שלמים. לחדר נכנס איש לבוש חלוק ניתוחים ירוק דהוי. הוא חובש כובע של חדרי ניתוח. על פניו מסיכה. הוא מרכיב משקפי פלסטיק לבנים. קוראים לו גרגורי, ובחצי השעה הקרובה הוא הולך להיות החבר הכי טוב שלך.

גרגורי מקרב את המיטה שלך למיטת הניתוחים, שמתגלה בתור המיטה הצרה ביותר בעולם. הוא מעביר אותך אליה, וסוגר אותך משני הצדדים במין תמוכות. הוא מקבע את הראש שלך במתקן כלשהו. אתה כמעט ערום לגמרי. החדר קפוא. אחרי שהוא מגלח את החלק הימני במפשעה שלך, גרגורי מקרב לרגליך מפזר חום, שתפסיק לרעוד. שניכם יודעים שאתה לא רועד רק בגלל הקור. אתה רועד בגלל מה שעומד לקרות בדקות הקרובות, ובגלל שלפני שנכנסת לחדר איש שמעולם לא פגשת אבל בכל זאת שילמת לו הרבה מאוד כסף – המצנתר – דקלם בפניך ביובש מצמית את צבר הסטטיסטיקות הכי לא סימפטי בעולם שנוגע למה שקורה לך במוח – החל מדימומים מסוגים שונים וכלה בגידולים בגדלים שונים – שהדרך להיחלץ ממנו בצורה סבירה היא להשתייך ל-5% מהאוכלוסייה. ומה הסיכוי שזה יקרה.

אחרי שגרגורי מסיים את ההכנות, נכנסים לחדר עוד אנשים. המרדים. אחות. ולבסוף נכנס המצנתר. ואז, או אז, מתחילה החוויה המוזרה ביותר שעברת בחייך. המצנתר מדבר אליך כל העת. אתה בהכרה מלאה. אתה לא רואה כלום, כי אתה עוצם את העיניים הכי הרבה שאתה יכול. גופך מתוח עד הקצה, חושיך כמעט מתפקעים בניסיון להרגיש כל נגיעה, לשמוע כל רחש, להבין כל הברה. ואז, רגע לפני שאתה מתפוצץ, המצנתר חותך חתך זעיר במפשעה שלך, והדבר הזה מתחיל.

הוא מחדיר איזה משהו פנימה, מספר לך שהוא עולה לכיוון המוח, שעכשיו הוא על יד הלב ואסור לך לזוז – פשוט אסור – ואתה מת מפחד כי אם תזוז אולי תמות אבל הפחד גורם לך לרעוד והמצנתר צועק עליך שאתה מסכן את עצמך, אז אתה רק רועד עוד יותר, ואתה אומר לו שלא טוב לך, שלא טוב לך, שלא טוב לך, ואז אתה שומע את המרדים אומר לך משהו, ופתאום תחושה חמימה ועננית מציפה אותך מכף רגל ועד ראש, ואתה מתחיל לרחף ריחוף מוזר של נינוחות מסחררת, וכל הזיעה הקרה שהתכסית בה בבת אחת מתחממת, וכל הגוף נרגע, מרפה.

אתה שומע את המצנתר. הוא מדבר. אומר מלים בלטינית. מדבר לאנשי הצוות. הם מזיזים מכשירים, אומרים דברים שאינך מבין. המצנתר אומר לך שתיכף תרגיש משהו מוזר בצד ימין. ובאמת, פתאום, להט חורך את כל צידך הימני. כאילו מישהו הופך את קרביך החוצה, כאילו הופך את עורך פנימה, אבל רק בצד ימין. ומיד אחר כך, אחרי שהוא מתריע, אותו הדבר קורה בשמאל. ואתה מבין שהוא מזריק לך חומר למוח, בשביל לראות את אחרון נימי הדם בתוך המוח שלך. ובבת אחת, כשאתה עוד מנסה להבין איך בשם אלוהים תצא מהמצב הזה, כל הסיפור נגמר. תוך דקות ספורות כל הצוות מתפזר. רק גרגורי נותר בחדר. מזיז את הציוד. מסיט את המסכים. פותח את מגן הצד, מעביר אותך בחזרה אל מיטת בית החולים בה הובאת אל חדר הניתוח. כמו אחרי זיון טוב שהגיע לקיצו, כל מה שאתה רוצה הוא להתכסות טוב טוב, ולהירדם.

ושוב לילה. ושוב כולם הלכו. אתה שוב במחלקה הניורוכירורגית. העבירו אותך לחדר 5, החדר שבו מתאוששים. מלבדך בחדר עוד ארבעה אנשים. מר סולומון, שמחרחר את עצמו למוות. מישהו אחר, שמחובר למכונה שכנראה מרגיזה אותו יתר על המידה כך שבכל חצי שעה הוא מושך איזה צינור, מה שגורם לאח אנטולי לבוא לחבר אותו מחדש תוך שהוא נוזף ומגדף. לידך זקן אתיופי מבוגר שבכלל שייך לנוירולוגיה, אבל לא היה מקום. באמצע הלילה עוד תהיה בטוח שהנה, הוא הולך למות, אבל איכשהו הוא ישרוד את זה. ובפינת החדר, אדם שאין לך מושג איך קוראים לו, שביתו יושבת בצד מיטתו כל הלילה. אתה עומד לבלות בחדר הזה את עשרת הימים הקרובים. כאב הראש הזה, המפלח, המשגע, המטריף, לא הולך לשום מקום. הצנתור גילה איזו מלפורמציה שלא קשורה לדימום שהיה לך. לא משהו לכתוב עליו הביתה. למעשה, בדרך לא דרך, אתה כנראה ב-5% ההם. ובכל זאת, הכאב לא הולך, לא דועך, לא מניח אף לא לרגע. רק מתעמם דרך משככי הכאבים שאתה לוקח כמו שעון בכל ארבע שעות. עוד מעט יכבו את האורות, עוד מעט המבקרים ילכו. המסדרונות ידממו, מר סולומון ימשיך לחרחר, ואתה תשכב בשקט על המיטה, גבך אל החדר, תנסה להיאחז באיזו פוזיציה חצי עקומה, על שמיכה שמשמשת ככרית לא נוחה, ותייחל בכל מאודך, שהיום הזה ייגמר כבר.

אחרי עשרה ימים של שכיבה מוחלטת על מיטת בית החולים ורצף של בדיקות, אתה משוחרר. רק הכאב, כמה מבחיל, עוד לא הלך לשום מקום. הנסיעה מבית החולים הביתה ארוכה כמו הנצח עצמו. אתה יושב במושב שעל יד הנהג. אתה מתפתל מכאבים. הדרך ארוכה ומייגעת. מעולם לא ידעת שעשרת הקילומטרים בין בית החולים לביתך יכולים להיות ארוכים כל כך. הכאב מפלח. מטריף. כשאתה יושב הכאב מתגבר ומגיע לעוצמות מדהימות כל כך שאתה ממש מייבב. נושך את השפתיים. אילולא אמא שלך הייתה יושבת על ידך כבר היית צורח. תחת זאת אתה מועך בידך את ידית הדלת, עד שפרקי אצבעותיך מלבינים.

100 הצעדים שמפרידים בין מגרש החנייה לבין פתח הבית נדמים כמו מסע שאין דרך לצלוח אותו בחיים. אתה הולך לאט. כל כך לאט. הראש מתפוצץ. אתה מתקשה להביט קדימה. אתה רק רוצה להגיע אל הבית. אל המיטה. לשכב. להפוך אופקי. אתה יודע שאם תעשה כן, אחרי כמה דקות הכאב יקהה. אולי אפילו יהפוך נסבל. אבל עד שתגיע לשם, אל המיטה, אל האופקיות, הגיהינום הצרוף עדיין כאן.

לבסוף, בקושי, אתה מגיע אל הדלת. מישהו פותח. ואז, אחרי שבוע ומשהו, לראשונה, אתה רואה את הבן שלך. נמוך כזה, לבוש פיג'מה ירושלמית של אמצע פברואר, ומחייך במבוכה. משהו מוזר בשניות הראשונות. הוא יודע שאתה לא מרגיש טוב. והוא יודע שהרבה זמן לא התראיתם. ושהעובדה שכל הסבתות והדודות היו איתו בימים האחרונים, כי אמא בכלל הייתה במדינה אחרת, הוא יודע שכל זה הוא חריג, מוזר, לא בסדר. ובשניות הראשונות הוא מרוחק כזה, מוזר כזה. אבל אחר כך משהו משתחרר שם, ופתאום הכל כשהיה, ואתה אבא שלו, והוא הילד שלך. והי, מה אתה יודע, פתאום הוא נראה לך נורא גדול אחרי שבוע ומשהו שלא ראית אותו.

ואתה מדדה אל הספה שבסלון. מישהו מסדיר לך את הכריות. ואתה נשכב. מסריח בטרנינג שהיה איתך בשבוע וחצי הזה בבית החולים. נשכב. הכאב בראש חותך. חד. חד. חד. עד שבהדרגה מתחיל לקהות מעט. ואז הילד שלך בא ונעמד לצד הספה. מסתכל עליך. הוא מתחיל ללטף אותך. ואז מטפס על הספה ונשכב עליך. ואתה עוצם את העיניים ומחבק אותו. ומבלי שאתה יודע, כי הכאב ואתה עדיין חד הם, מבלי שאתה יודע – משהו בחייך מתחיל להשתנות. בעוד חודשיים עמוסי כאב, אתה תבין בדיוק מה אתה צריך לעשות עם חייך.

– שאול אמסטרדמסקי הוא עיתונאי ב"כלכליסט" ובעל הבלוג "תחשוב טעים יהיה טעים"

לכל הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה".