היום הכי טוב בשנה / פרויקט חג המולד 2012

אומרים שסוף העולם מתקרב. וגם אם אף לא תא אחד בגופי מוכן להקשיב לנבואות זעם עתיקות, יש די עדויות שתומכות בהשערה, שזהו, האנושות החליטה סופית להמיט על עצמה חורבן.

2012 סיפקה חומרים טובים לפנטזיות קטסטרופליות ודי דלק לשנאה ולשנאה עצמית. היא החלה בסימנים של מיתון, שנתפסו כהזדמנות זהב לפיטורים, צמצומים ופגיעה בחלשים. אנשי עסקים ויתרו על כל עמוד שדרה מוסרי, בעלי הון רוקנו את כיסי הציבור ללא בושה ובלי למכור את היאכטה. בעפעוף דו"חות אקסל חברות חיסלו את שותפיהם העסקיים, או גרוע מזה – הזחילו אותם על גחונם, אילצו אותם לכרות איבר אחרי איבר בהבטחה שכך, רזים יותר, יוכלו לשרוד, ובסופו של דבר אפילו לא חננו אותם בירייה אחרונה של חסד; למה לבזבז כדור, אם אפשר פשוט לתת לעסק לגווע מרעב. כן, השנה למדתי איך נראה סדיזם בעסקים.

ראיתי איך אנשים רבי הישגים, מאבדים את עבודתם, את בטחונם העצמי ואת הזהות המקצועית שלהם, ולא מצליחים לקבל אפילו עבודות שלא היו שוקלים בכלל להתמודד עליהן, גם כשהיו סטודנטים מבטיחים לפני עשר, חמש עשרה, עשרים שנה. השנה איש אינו שוקל לזמן אותם לראיון.

אינני יודעת אם הציניות הפוליטית החריפה לאחרונה, אבל בשנה שעברה תנועת המחאה הפיחה חיים ותקווה ברחובות ובלבבות, והשנה זו דעכה וטרם הצליחה להתרומם מחדש. אוהלים עדיין נמצאים במשולש המדושא שאליהם הוגלו, ליד רכבת מרכז, כדי לא להפריע את מנוחת התושבים בשדרות רוטשילד.

זאת היתה שנה איומה לדמוקרטיה. זאת היתה השנה שבה נבנו מתקני כליאה שאמורים להחזיק בני אדם כשלוש שנים ללא משפט. זאת היתה שנה שבה המשיכו אנשי ציבור לעשות במדינה כבשלהם, לסבך את כולנו עמוק בביצות דיפלומטיות, לוודא באופן סופי שישראל תבודד מהעולם.

זאת היתה שנה שבה השלטון התנכל לגופי התקשורת המרכזיים, והעם החרה החזיק אחריו, ושמח לאידם של "מעריב" המתמוטט, של "הארץ" המתקצץ, של ערוץ 10 הנסגר. זאת היתה השנה שבה סגירת החדשות המקומיות ופיטורי 180 עובדים זכו לבוקסה בעמודים הפנימיים של מוספי הכלכלה, כשמפעלים שמפטרים עשרות עובדים זכו להרחבות בנוסח "היה וראה" מאת הריפורטרים הותיקים (והם באמת היו וראו, שהרי גם הריפורטרים הותיקים, גם הם כבר שרדו שימוע או שניים; כלומר שרדו בינתיים).

השנה כמעט לחצו כאן על הכפתור האדום. ובסוף לא. בינתיים.

השנה נפלו טילים על תל אביב.

השנה, גם השנה, נפלו טילים, בעשרות ומאות, על תושבי הדרום.

גם השנה הלך מחנה השלום והצטמצם עד שתיכף, כך נדמה, הוא ייבלע לתוך חור שחור וייעלם עד המפץ הגדול הבא.

נורא חגיגי, הפרויקט החגיגי הזה.

בשנה שעברה כתבו כאן על כתיבה ועל עבודה. בשנה שלפניה, געגועיי החריפים לעיר שלא היתה עוד שלי, נעצו את הנושא של פרויקט חג המולד הראשון של "פריזאית": זכות השיבה.

– – –

השנה יצא הספר שלי. השנה עלתה הבת הקטנה שלי לכיתה א'. השנה בעלי כתב תסריט. השנה קנינו פסנתר, קטן וחשמלי אמנם, אבל פסנתר. השנה נסעתי לפריז לבד, לשבוע שלם, וגמעתי חופש עד לרוויה. השנה יצא הספר שלי.

– – –

השנה, חשבתי, פרויקט החג צריך לעסוק במות העיתונות, לגייס לה כמה מקוננים משלה. רציתי לכתוב על ייאוש. רציתי שאחרים יכתבו על תקווה. בקיצור, לא היה לי רעיון.

הסופרת והמבקרת איריס לעאל הזמינה אותי להתארח בסדנת הכתיבה שהיא מלמדת ב"קאמרה אובסקורה", לספר לתלמידים שלה על נפלאות הכתיבה הבלוגית. בתמורה, הציעה איריס רגע לפני סוף השיעור, יעלו התלמידים רעיונות לנושא לפרויקט. נערך, כמקובל, סבב. עלו בו, כמקובל, כמה רעיונות מעניינים. בשמיעה ראשונה לא הבחנתי בקסמו של הרעיון המנצח, ואיריס היא זו שעזרה לי להתבונן בו במלוא פשטותו הזוהרת: "היום הכי טוב בשנה".

הסכמתי מיד. הרבה לפני שידעתי על מה אכתוב אני.

כמדי שנה, אחד הימים הכי טובים שלי בשנה הוא היום שבו אני מוציאה את הפרויקט לעבודה, היום שבו כותבים שאני אוהבת ומעריכה מסכימים ורוצים להשתתף בפרויקטים שאני ממציאה. עדיין אינני יודעת על מה אכתוב. היו כמה ימים נהדרים השנה. אבל אני כבר מבינה שההזמנה לכתוב על היום הכי טוב בשנה היא הזמנה הרבה פחות נאיבית ממה שהיא נדמית, מאיימת לפעמים, חושפנית, כפי שהסביר לי אחד הכותבים שעל היום הטוב ביותר שלו השנה הסתקרנתי לקרוא. חושפנית מדי.

עדיין לא כתבתי על היום הכי טוב שלי בשנה. אבל הימים שבהם אני מקבלת בחזרה את הטקסטים מהכותבים שמסקרנים אותי, הם בין הימים המשמחים שבה.