רציתי להתחיל את הרשימה הזו במשפט ״הדבר שאני הכי אוהב בעולם זה למחוק מיילים״.
שניה לאחר מכן אמרתי לעצמי שיש בכל זאת כמה דברים שאני אוהב יותר (נסיעות לחו״ל, הבן זוג, עוגות קצפת עם פירות אדומים, ללכת לים ולנמנם בשמש, למשל), ועדיין – אם יש משהו שממלא אותי חדווה בשגרה היומיומית זה למחוק, להיפטר, לסמן וי, לדעת שכבר לא צריך לטפל במטלה כזו או אחרת. זו אולי הסיבה שאני כל כך מחבב את העבודה בעיתון יומי: גם בעידן הדיגיטלי יש דדליין לעיתון, שבכל יום מודפס באותה שעה וזהו, אין מה לעשות (מלבד לתקן אחרי זה טעויות באונליין). אם מחיקת מיילים ניצבת בראש הרשימה, הדבר השני שאני הכי אוהב זה לקחת עט ולעבור בקו על משימה שכבר לא צריך יותר לעשות. רצוי אפילו שני קווים. ואז להסתכל בסיפוק על הרשימה, גם אם זו הייתה מטלה פשוטה כמו להתקשר או לשלוח מייל, לדעת שיש פחות דבר אחד לעשות.
איפה זה מתחיל להיות מוזר, בעיני לפחות?
כחובב מושבע של העידן הדיגיטלי היה אפשר לצפות שאאמץ בחום את אחת מהאפליקציות השונות שנועדו בדיוק בשביל זה – לארגן את המשימות והמטלות השונות במקום אחד שאפשר לגשת אליו מהמחשב, מהסמארטפון, מהאייפד וכן הלאה. הכי קרובה שהגיעה לזה הייתה any.do, אפליקציה באמת מוצלחת, ועוד משלנו, שלרגע חשבתי שתחליף את חתיכת הנייר. אבל גם היא לא הצליחה במקום שבו הנייר הפשוט ממשיך לנצח עם עיניים עצומות וידיים קשורות מאחורי הגב.
יש לכך שתי סיבות עיקריות. אחת, פשוטה ככל שלא תהיה, היא התחושה הפיזית של היד שלוקחת עט ומעבירה קו על המטלה (ואז, כאמור, עוד קו). עוד לא מצאתי משהו שיצליח להעביר את אותה הרגשה, שיגרום לאותה תחושת סיפוק. ולא, שקשוק האייפון כדי למחוק משימה לא מתקרב לזה בכלל. עדין, גם בעידן הדיגיטלי, אין תחליף למחיקה הפיזית, לפחות אצלי.
העניין השני, וגם הוא קשור לעניין הפיזי, הוא היכולת לקחת את פיסת הנייר המצ׳וקמקת הזו לכל מקום, ללא תלות בוויפיי, בקליטה סלולרית, בהורדת אפליקציה, בחיבור לחשמל, בלחיצה על כפתור. היא תמיד שם, מקופלת לשניים, פשוט צריך לפתוח אותה ולראות מה עוד נשאר לעשות. ותמיד נשאר: עוד לא קרה שכל הסעיפים נמחקו מבלי שכמה מהם עברו לפתק חדש. הדף הלבן מאפשר גם חלוקה אחרת של משימות בכל פעם מחדש מבלי שצריך להיכנס להגדרות: פעם הטור הימני הוא כתבות ופוסטים שצריך לכתוב והטור השמאלי הוא טלפונים ומיילים. לפעמים הטור השמאלי מתחלק לשניים, למעלה דברים שקשורים לאחת התערוכות שאני עובד עליהן ולמטה השיעורים שצריך להכין. ולפעמים אין סדר מחייב, המשימות נערמות זו מעל זו וזו לצד זו פשוט לפי הסדר שבו נזכרתי בהן והבנתי שאם לא אכתוב אותן הן יישכחו.
בכל מקרה אלו משימות שצריך לבצע עכשיו, היום, מחר, בימים הקרובים. לא תמצאו שם משימות כמו להכין את השיעור לסמסטר הבא, או לחשוב על הצעה לכתבה. זה גם לא אינוונטר של רשימת כל הפוסטים שאני רוצה לכתוב בעתיד, או פגישות שיום אחד צריך לקבוע. וגם לא שאיפות לחיים. אלו משימות שיכולות להסתכם במייל פשוט או ביום עבודה, מטלות שאין ברירה וחייבים לבצע בהקדם. וכמי שעושה בערך 17 מיליון דברים בבת אחת, הקלישאה נכונה גם במקרה הזה: מה שלא נכתב, סביר להניח שלא ייעשה.
הנאמנות לחתיכת הנייר היא כמובן גם עניין של הרגל, בכל זאת אנחנו לא צעירים כמו שהיינו פעם, אבל אני תוהה מה בכל זאת קושר אותי לחתיכת הנייר הזו, מין A4 שצידו האחד מודפס, שקרעתי ל-4 חתיכות שישמשו אותי ל-4 פתקים שונים. איך זה שאני, שמעריץ את המקבוק אייר שלי, שמלטף מדי פעם את האייפון 5, שמסתכל על האייפד ותוהה איך זה שאין לי עדיין מיני אייפד, שאומר כל יום תודה ליקום על המצאת הדרופבוקס והטיים משין שמגבה בכל שעה את כל מה שיש על המחשב – איך זה שאני עדיין סוגד לחתיכת הניר הזו, שמספיק שהיא מתמלאת ביותר מדי מחיקות, ובלי לחשוב פעמיים אני ישר מכין בחדווה רשימת מטלות חדשה וזורק את הישנה לפח המיחזור בלי שום נוסטלגיה?
אני לא בטוח שיש לי תשובה טובה אחת, מעבר לנוחות ולגמישות, מעבר לתחושת הסיפוק הפיזית של המחיקה. באופן קצת ביזארי אני אפילו מחבב את הרשימות האלו: הן עוזרות לי לעשות סדר בכאוס התמידי של הוראה-כתיבה-הנחייה-אוצרות-יזמות-ועוד, בשלל הפלטפורמות, הארגונים והמוסדות שאני קשור אליהם. לא פעם שואלים אותי איך אני מספיק לעשות כל כך הרבה דברים. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזו, והפתקים האלו הם אחת התשובות.
זהו. הנה ביצעתי עוד משימה. ואם הגעתם עד לפה, אתם בטח יודעים מה אני הולך לעשות עכשיו: לקחת עט, לגשת לרשימת המטלות, ולהעביר בחדווה שני קווים על השורה שכתוב בה ״כנרת – פוסט משימות״. זה, ולתפוס תנומת צהרים.
– יובל סער הוא מעצב, עיתונאי, בעל הבלוג "פורטפוליו" ואוצר, ואחרי כל אלה, גם אחד שישן מדי פעם בצהריים.
