יש רגעים כאלה בחיים, שבהם את לא יודעת שאחריהם הכל יראה אחרת, אבל בפרספקטיבה של טיפונת זמן תחדור להכרתך הרכה ההכרה, שדבר לא יהיה כמקודם.
את מסתכלת על הדרך שעשית ויודעת שהנה הגעת לקו סיום של משהו אחד
ונקודת התחלה של משו אחר.
כמו למשל, אותה נקודת מפנה בחווית הקניות השבועית, שמרצפת את חייך כבר 25 שנה, הפעם הראשונה והמכוננת, שבה המוכר פונה אלייך ושואל "כן גיברת, מה תרצי?".
מה גיברת? מאיפה זה הגיברת? אתה רואה פה גיברת? בחייאת דינק אתה לא רואה שאני כולי מיידלע/מותק/יפיופה/כפרות? איך פתאום נהייתי לך גיברת?
ואז את הולכת הביתה עם כובד הכינוי החדש, מטילה את הגיברת החדשה על הספה, מסתכלת עליה מקרוב, נעצבת בלב ומנפנפת אותה באבחה, מרגיעה עצמך שפשוט היה לך יום שיער רע ויום זיפת בגלל שיחת טלפון ששיבשה לך את הרעננות, אבל מחר יום חדש.
והמחר יחזיר את תפארת העבר.
ומחר אותה בחורונת צעירונת עם סל אמביציות ושיער מלא ברק, תלך לקניות והכל יהיה בסדר.
במוכר החמישי בערך, את מבינה שנגזר עלייך להפוך לגיברת הראשונה של חייך החדשים.
מזל טוב.
גיברת חדשה נולדה.
את מִתרגלת ומְתָּרגלת את מעמדך החדש. ועם הזמן כיאה לגברת,
סט תכונות חדש אורז את ישותך, את כבר לא מסובבת ראשים לגברים מריירים, אלא מסתובבת לכל תינוק מרייר ברחוב.
והם מוציאים ממך קולות שלא ידעת שקיימים בך.
כיאה לדודה החדשה שאת מצמחת, את נורא אוהבת לנקד את מלבושך עם איזה פרח צבעוני משמח, ותמיד בשלוף יש לך בתיק איזה בונבון קטן לילד חמדמוד. לא, בחיי, מה נהיה איתי אדושם?
את אומרת לבחורות צעירות "בזמני זה היה אחרת" או "הכל יהיה בסדר" או "חכי שתגיעי לגיל שלי". הלו? מי את?
את גם מחייכת חיוך חמלתי מכיל (הכלה הכלה הכלה) מלא עזוז של זקיינה בהתהוות.
את כבר לא נסחפת אחרי ריגושים חסרי אחריות שפעם היו מנת יומך.
צער העולם ועצב החיים הם לא משהו בלתי נתפס, שקורה ביקום מקביל או בספינה של קפטן קירק ודוקטור ספוק.
הו, צער העולם. כמה צער יש בעולם ואיוולת ורוע ועצב.
החיים הפכו לדבר כל כך נתפס וכל כך כואב שזה לא מרפה ממך, מדיר שינה, חסר תקווה.
נוגע בך. עמוק. דברים לא עוברים לידך אלא מחלחלים. ואת יודעת שאין באפשרותך לעשות שום דבר.
– חגית ביליה היא תסריטאית, אמא לארבעה והפונדקאית של הבשלנית התקתקנית והבלוגרית המשגשגת לייזה פאנלים.
0
כרמית
28 דצמ 2014מקסים ומדוייק. כמה קשה להותיר מאחור את הנערה שחשבה ש"העיקר הבריאות" היא אימרה של זקנים משועממים ולהבין שבאמת בלי זה (כפי שהולך ומסתבר מסביבנו) שום דבר לא שווה באמת.
ליאת זנד
28 דצמ 2014לקחת את כל משבר העשור הממשמש שלי וסיכמת באופן ממצה
יש עוד סעיפים מרשיעים ומדכאים כמו זה שאי אפשר לסמן יותר בשאלונים את הצ'ק בוקס של גילאי 35-46, "נראית מצוין לגילך" שנוסף לרשימת המחמאות המפוקפקות ואנשים בגילנו שיש להם נכדים. מוות קטן
ענת
28 דצמ 2014גיברת מסחררת
לבבות שוברת
למראך כל פרגית צחורה כוורד
מתפללת פתאום להיות גיברת