Lewis W. Hine, Cotton-Mill Worker, North Carolina, American, 1908, Gelatin silver print. Getty Images
אני, בעוונותיי, דווקא אמריקנופיל, אבל הפריזאית מאלנבי ואני חולקים כמה מקטעי ביוגרפיה. כך, למשל, חלקנו מורה לאנגלית ביסודי, מיסיס דומב. לתקופה מסוימת, במקביל לצמיחת חתימת השפם ושאר הורמונים, מיסיס דומב הייתה הדבר הכי זוהר ומרגש בטווין פיקס שבו גדלנו, הפריזאית ואני. דמיינו רגע את דנה רון מהאח הגדול ביום טוב שלה, באמצע האייטיז, עומדת מולכם בכיתה בחליפה ורודה עם כריות בכתפיים ועגילי חישוק ענקיים אדומים,  ועכשיו תוסיפו passive active pronouns good morning pupils good morning teacher כפסקול לפנטזיה הזאת. Anyway, המורשת של מיסיס דומב כללה גם שיר של פרוסט שלמדנו בעל פה ודקלמנו מולה נרגשים:

 

Two roads diverged in a yellow wood

And sorry I could not travel both

נהגתי להיעזר בשיר הזה לא פעם, כמו גם ב"אל מלא רחמים" של יהודה עמיחי, ועוד איזה אחד של ארז ביטון ואחד של שימבורסקה. ולא בגלל שאני חובב שירה. להיפך. שירה משעממת אותי למוות. אבל מצאתי שלצטט שירה יכול לעזור לי פה ושם, איך נאמר, בקווי פרשות מים שמעבר להם משתרע ערב מבטיח עם מיסיס דומבס' לייקס, או לילה מיותם אבל לפחות עם הרגשה מסוימת של ניצחון הרוח.

נזכרתי בשיר הזה כשהפריזאית כתבה לי במסנג'ר "קו פרשת המים, תכתוב משהו. אם יהיה מעניין נשקול", כי ניסיתי להיזכר מתי בפעם הראשונה חשבתי על המושג "בחירה" ומה הרגשתי אז. לנסות להיזכר "מתי בפעם הראשונה חשבתי ומה הרגשתי אז" זה תרגיל שהפסיכולוג שלי מכריח אותי לעשות כל פעם שאני מתבכיין אצלו על החיים (שזו, מן הסתם, הסיבה שאני הולך אליו מלכתחילה), ובדרך כלל זה נגמר כמו הסיפור עם השיר של פרוסט: "בפעם הראשונה שחשבתי על X הרגשתי עוררות מינית". מודה, פרויד צדק. אבל לא בשביל זה הפריזאית משלמת לי (והיא לא).

אז חשבתי מה אני חושב היום על המושג "בחירה". והיום אני חושב שבחירה זו פריבילגיה של שבעים, ושזה חלק מבניין העל שמטפטפים לנו למוח מכל עבר כדי שנקום לעוד בוקר של עבדות. שרעיון הבחירה הוא כנראה הכלי הכי מתוחכם של הקפיטליזם: ההבטחה שזה בידיך, שאם רק תבחר נכון, אם רק תחליטי כראוי, אז… ואם מ"אז" יצא מלוח, זה באחריותך. ולא חשוב שזה שנולדת בנצרת ולא ברעננה אומר שתמות בגיל 76 ולא בגיל 84. ולא מעניין בכלל שאם את ילדה ערביה אז 68% סיכוי שאת ענייה. שאם אתה סתם ילד או ילדה בישראל, אז 20% סיכוי שעברת פגיעה מינית. שאם את אישה חרדית אז 0% סיכוי שאת יושבת בדירקטוריון עסקי משמעותי. שאם נבחרת לראשות ממשלה בישראל, אז  93% שאתה אשכנזי, ו-7% שאת אשכנזייה. שאם נולדת במחנה פליטים, הדרך היחידה שלך לזכות בכבוד שלך זה לשדוד אותו בחזרה. מרקס צדק. אבל הפריזאית (לא) משלמת לי כדי שאכתוב על "קו פרשת המים".

אבל אני לא יכול. כי אין כזה דבר "קו". יש רק נקודות. בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד, אבל בין כל שתי נקודות יש עוד נקודה. ועוד אחת. וביניהן עוד קו דמיוני. וככה אינסוף נקודות יוצרות חיים שהם סופיים. חיים שהם רק חיבור של נקודות בין שני אגני ניקוז מימיים, זה שברחם של אמא וזה של אמא אדמה, כשנוזלי הגוף שלך מחלחלים למי התהום ומי  התהום שמהם אתה שותה משפיעים על מי שאתה ומי שתוכל להיות. ואין שום בחירה, בקושי אשלייה של בחירה. ואולי אצליח לשכנע את הפריזאית לרכוש ממני אויר. בשקל אחד בלבד. לפחות שייצא משהו מהסיפור הזה.

– פז הירשמן עובד בארגון "צופן", המקדם את שילוב החברה הערבית ותעשיית ההייטק בישראל, בוגר בית הספר מנדל למנהיגות חינוכית-חברתית, אב לשניים, בן זוג של, גר בתל אביב.

לכל הפוסטים בפרויקט "קו פרשת המים" ~

שתפו