כשמסרנו לילדות את סיפור ההגדה, כל אחד וגרסתו המצונזרת שלו, נזכרתי למה חשוב לספר ביציאת מצרים: העניין הזה של החופש. הציווי הזה – אתאיזם או לא, יש דברים שמוכרחים לאמץ – להיות חופשיים תמיד.
וכששפכתי את התמונות מהסלולרי המתפקע לתוך התיקיה המתאימה במחשב, התברר האור הפרובנסאלי הכתום שייבאתי איתי הנה מהנסיעה שלי לאקס אן פרובנס, כרקע המדוייק לאביב הזה ולחופש שהוא אמור לפתות אותנו אליו. אור עדין וצהבהב, שביר ומתחלף בשניות, שבו הכל רך, הכל יפה יותר, הכל בן אלפי שנים ובו זמנית גם צעיר וטרי ובר חלוף.
זאת היתה נסיעת עבודה. לאחד מאיתנו היו פגישות, ולאחרת היו עניינים לענות בהם, רק שהם היו בדרום צרפת, הפגישות והעניינים, מה שנוטל מהם את הזכות להתהדר במילה עמוסת המחוייבות והחשיבות העצמית הזאת, עבודה.
כל כך היה נעים שם, איטלקי-צרפתי, יפה, אבל פחות מסוגנן ומהודק מאשר בעיר הגדולה והזקופה, שאפילו מצאתי את עצמי, באחד הצהריימים באחת המסעדות על הרחוב הראשי, Cours Mirabeau, מול פיצה מתנור לבנים וכוס צוננת של רוזה, כאילו לא כתוב בספר הטעם הטוב שלי שיושבים רק בבתי קפה צדדיים וסודיים, ולעולם לא בכאלה שמגישים תפריטים בשלל שפות. הפנמתי סוף סוף: לעתים רחוקות בלבד מצליחה השמש לחדור לסמטאות הצדדיות.
ועל רקע ערב השקופיות הקצרצר שהתארגן כאן על דעת עצמו, וכוס יין קרירה, שאני מקווה שכבר מזגתם לעצמכם (גם תירוש הולך), שלוחות לכם מאיתנו ברכות של חג שמח, חירות, שיוויון ואחווה, ואהבה ושלווה, ובריאות ושלום. ולהתראות.
0
0
0
0
0
0
0
0
0
