היום הכי טוב בשנה / ענת לוין

אחר הצהריים באה רוח גדולה, ערפילים הפכו עבים ונהרות עלו כשלהבות וקול רעמים וזיקוקי ברק וכל גשמי השמיים פרצו ועלו וירדו. פנייך כבדו מדאגה, אפורות כצבא. גלגלי הסופה חטפו כשלל את האור.

פנייך קפאו לבנות בחלון. כי באותה השעה, ובלי אזהרה, ערב שלם הושלך בבת אחת, רשת סבוכה של דייגים עיקשים על ראשך. עכשיו החושך נפרש סביבך כמו אוקיינוס, שאת צריכה לחצות לבדך על גבי רפסודה פשוטה או דוגית משוטים. הבוקר רחוק ומקסים מחשבה כמו יבשת זרה.

לילה סעור בלי כוכב תופס מקומו במרחב. מחוץ לחדרך כל הזמן ערפל ותנועה, את בבטנה של ספינה רעועה, ובחוץ מידפקים גלי חושך גבוהים. בצר לך, את נאחזת במוצקים – שקית של שקדים, בקבוק מים, מחברת אדומה, בספרים. חרב אור דקה, לבנה, חושפת מתחת לשורות ישרות את שכבות המילים, מאות גופים חמקמקים, זעירים, שטים באור הצר זה אחר זה, תמיד בלהקות. חוצות אותך מילה ועוד מילה ועוד מילה. את אחוזה ברומן כבקרש הצלה. פנייך אפלות. כשהעיניים מתעייפות, את חושבת, מה עכשיו? שוטפת פנים, מתפשטת לאט, כי לא רואים. מתרחצת במים קרים. במקום קרוב, את זה את מבינה רק כשאת שכובה מכוסה עד צוואר במיטה, יש עין של קיקלופ עקשן תמיד פקוחה. החושך סבלן. יודע כי בשנתך לא תוכלי לחמוק אל דבש האור, גופך ילבש מתארו השחור.

בדמדומי הערות את שולה מבאר עמוקה סיפורים שאת מספרת, תמיד סיפרת, לעצמך כדי לזמן את שנתך. אצלך אין, מעולם לא היו, עדרים של כבשים. לא חיות יבשה בזוגות. בדמיונך את ממלאה את בטון הייאוש החשוף תועפות מים שקופים, הי תיזהרי, גיברת, הסיפורים שלך נרטבים, את משחררת, כדי שישחו בהם, חופשיות לעצמן, מילים אהובות בשפה מוכרת, דגיגות כסופות, גם זהובים, פשוטים אפורים, סרדינים זריזים ותמנונים גמישים, שיש להם שלושה לבבות, והם אוהבים פי כמה מאנשים, ויכולים לחבק את מי שעומד לפניהם ומאחוריהם ומכל הצדדים, הם אפילו יכולים לשלוח זרועות פתלתלות ולחבק או לחנוק גם אותך. כך, הגשם בחוץ גרזן שקוף, חורץ גורלות, את באה סחופה אל שנתך. החושך, מסתבר, חזק גם אצלך.

בלילה הראשון את חולמת שאת בים המלח, האור מסמא והים כחול. המלח נוצץ בקרבו. דודתך היפה, בבגד ים סגלגל וכובע ים ורוד, צפה שלווה, צוֹצָה, זו את? את חיה? חזרת? קוראת לך לבוא.

בלילה השני את חולמת שגבר שאת אוהבת מלטף את שערך, קורא לך בחמדה בשמך האמיתי (זה הוא נתן לך), תות.

בלילה השלישי את חולמת שכל זה, המסע, המרחק, הסופה, הבדידות, בראשך, זו בכלל מחשבה דמיונית, זה סיפור לשינה שכרגע המצאת.

בלילה הרביעי את עייפה מאוד.

במחצית הלילה החמישי, מתוך תהום הרחוב, צועקת פתאום אישה (אולי היא שרה?) מילות נבואה בשפה זרה ואת קמה, מגששת דרכך אל החלון. באחת הדירות בבניין מול מישהו הדליק פנס, אור זהב לבן, ועכשיו הוא מנופף בו בחשכה. את לוקחת את שלך, פסים וכוכבים, וממעמקי האי השחור, בשמחת שותפות טהורה, בכל כוחך, הי, בן אדם, אני כאן, אני כאן, את מנופפת לו חזרה.

– ענת לוין היא משוררת, זוכת פרס אקו"ם לשנת 2012. הבלוג שלה "יכולה לפעמים" הוא תיבת אוצרות. ספרה השני "מפה לאוזן" יראה אור בחודש הקרוב.

לכל הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה".