שבע וחצי בערב. השחקנים מתכוננים להכנס לתפקידיהם, להפיח חיים בגליה וכרמי, אפילו בגידו

באחד בינואר 2012, בעודי עומדת בתור לרופא עם הבת שלי, התקשר העורך. הספר שלי, שמתוכנן היה לצאת בפברואר – הלכו ונמתחו הרווחים שבין מילותיו – יציאתו לאור תידחה.

לאוגוסט.

לו רק היה רופא אחר במרפאה, זה שאנחנו מכירים כבר שנים, ולא עמיתו המצוין אבל החדש יחסית, הייתי מרשה לעצמי להתמוטט אצלו.

אחרי ארבע שנים וחצי של כתיבה ועריכה, הגיע הזמן שהספר הזה יראה אור. שק מי השפיר שלי שהגן על הספר כבר עמד לפקוע, ואז הודיעו לנו: רק עוד רגע, כלומר עוד חצי שנה. חשש אמיתי למוות בתוך הבטן, קמילה כתוצאה של בשלות יתר.

אבל זה היה עמיתו המצוין, ולא הרופא שהוא כבר ממש חבר, ולכן, כשנכנסתי אליו, לא סיפרתי לו שכרגע דחו לי את הלידה בעוד תשעה חודשים כמעט, אלא שאלתי מה עמדתו בעניין הנזלת הכרונית או כאבי הבטן הממושכים או השיעול הטורדני, או מה שזה לא היה שלא עזב אותנו אז, סביב היום הראשון של 2012.

***

ג'אמפ קאט.

אחרי החגים, אוקטובר 2012.

***

ועכשיו, אני עומדת לעשות את הלא ייעשה. אני עומדת לתאר את היום הטוב ביותר בשנה, בלי קריצות, בלי הפוך על הפוך, בלי להוציא טוב מעז, בלי הרחקת עדות, בלי הסתייגויות. אסור לספר ככה על הצלחות או על חלומות שמתגשמים. אי אפשר לצאת מזה טוב, ואם כבר אפשר – מסתכנים בפגיעתה של עין הרע, לא שאני מאמינה בה. אז בקנאה. או בשמחה לאיד.

צריך לציין שהתחרטתי על היום הזה בלי סוף.

דווקא רציתי לחגוג את יציאת הספר ממש עם צאתו, באוגוסט, אבל בהוצאה אמרו שמקובל לחכות קצת. רציתי מאוד לתכנן את חגיגות הספר, אבל לא היה לי בכלל זמן לנשום מרוב דברים שצריך היה לכתוב ולומר ולהתאפר ולהסיר איפור ולבקר בחנויות. וממילא הרגשתי שאני בסרט גדול שלא מציית לכללים של אף ז'אנר, שגם אם לפעמים אני הכוכבת שלו, איש לא חס עלי והדליף לי את התסריט.

אבל בדרך פלא – אולי היתה זו הבשלת היתר, שהתבררה בדיעבד כנחוצה, כנראה – עברתי את פסטיבל היציאה לאור ברוב דרמה ושמחה, מבלי לצאת מדעתי. לא היה אכפת לי מאוד איך יצטטו אותי, לא הציק לי שנראיתי מאופרת מדי בצילומים, הבלגתי על מחמאות שחולקו לספר גם כשחשדתי באמינותן או חשבתי שלא הבינו אותו נכון, ויחסית לחולת השליטה שאני, הייתי די מבסוטית על שעברתי שידורים חיים בשלום, גם אם המראיינת סיפרה לי, דקה לפני השידור, שלא הספיקה לקרוא את הספר, גם אם נעצו אותי בין סקסולוג אקסהיביציוניסט לדיאטנית חריפת מבע, גם אם בסופו של דבר התברר שהשפלתי מבט במבוכה במשך כל השידור כולו.

שמחתי נורא בביקורות הטובות, הייתי מאושרת כשהתפרסמה ביקורת מצוינת בעמוד הראשון בגיליון "הכינו את הסימניות" של מוסף "ספרים", ואפילו הצלחתי להמשיך ולנשום באופן סדיר גם אחרי שפורסמה ביקורת בינונית לכאורה אבל למעשה לא טובה וגם לא עניינית, והצלחתי לא לפנצ'ר לו את המכונית, למבקר.

כי התמזל מזלי להיות בעליו המאושרים של רומן ביכורים שהתקבל יפה גם בקרב המבקרים, גם בחנויות וגם אצל הקוראים והקוראות, שמספרות ומספרים לי, בעל פה ובפייסבוק ובכתב, על המפגש האינטימי שלהם ושל הספר.

אז כן, אפשר אולי להבין למה הייתי בסדר, לא משוגעת כפי שהנחתי תמיד שאהיה עם יציאת הספר ולא פקעת עצבים שצריך להגלות לאי בודד שאין בו עיתונים ואינטרנט, כדי שלא כל מילה שלילית תסתובב בי בחדות. אז הייתי בסדר, בסדר גמור פלוס שמחה ומכירה תודה.

אבל דווקא ההכנות ליום ההוא, הטוב ביותר השנה, הפכו לי את הבטן בהתמדה, וחרדות וחרטות אכלו אותי מבפנים כמו היו נחש ריבועים צומח והולך במשחק סלולרי ישן.

***

חבר ותיק שאיתו התייעצתי הבריק מיד ברעיון מעולה באשר למיקום, וגם לקח על עצמו בהתנדבות את מלאכת ההפקה. כל הדוברים שעליהם רק חלמתי שיישאו דברים נעתרו בשמחה, ולמען האמת, כבר בקיץ קניתי שמלה במיוחד לערב ההשקה.

לא שמוכרחים לערוך מסיבת השקה. השקות, כידוע, אינן מוכרות ספרים. אבל אנחנו מקפידים לחגוג את מה שטעון חגיגה, כך שהתעקשתי לערוך מסיבת השקה, ויחד עם זאת, התעקשתי להתהפך על יצועי כדבעי לקראתה.

תירוצים לא חסרו לי, איכותיים בחלקם: ואם ירד גשם? ובמה אאכיל את האורחים? ואם הדוברים, אחד מהם או כולם, יתקפו בנטיות פיליבסטריות וישתלטו על כל הערב? ואם הם לא יגיעו? ומה אומר אני? ומי יישא את דברי הקישור? אולי בכלל צריך מנחה? ואת מי להזמין? ואיך בכלל לעצב את ההזמנה? צריך הזמנה?

והשמלה. היא בטח לא תשב עלי כמו שישבה עלי אז בקיץ, בפריז. ואם כן – איך אמצא עכשיו שרשרת יפה? וסנדלים?

חשבנו, העורך ואני, שבין הנאומים הקטנים, יפה יהיה לקרוא קטעים מהספר. זה היה רעיון מצוין, גם הספר מאוד דיאלוגי. כלומר כך נראה במבט ראשון. במבט שני, שלישי ועשירי, בקריאה חוזרת ונשנית וסימוני עיפרון ופתקים צבעוניים ואנחות קולניות, והתייעצות עם העורך ועם השחקנים ועם השכן מלמטה, זה היה סיוט שאין כדוגמתו, לקרוע מתוך בשרו החי של הספר קטעים קצרים, שברי דיאלוגים, שיהיו מתאימים להקראה.

רציתי שיהיה ערב נהדר. רציתי לבטל הכל.

לא היו לי חששות מסוג "הקיץ של אביה". להיפך. חששתי שיהיו המון אנשים, שיגדשו את הגג הקטן. חששתי שיאמרו עלי דברים טובים, חששתי שאאלץ לחתום על ספרים, חששתי שאהיה זוהרת ויפה ואולי גם חכמה ומשעשעת.

בעיקר נעתי במרווח הבלתי אפשרי בין הרצון שהכל יהיה מושלם, או לכל הפחות כמו שצריך, ובין התחושה שההתעסקות הזאת לא ראויה, לא ספרותית ולא רצינית, ואם נקרא לילד בשמו, כלומר נקרא בשמה לילדה הרעה והלא רצויה: נרקיסיסטית.

ולא יעזור שמזמן אימצתי פסיכואנליטיקאי שלם שטוען בתוקף שנרקיסיזם הוא תוצאה של התפתחות בריאה. התביישתי. אני קצת מתביישת עכשיו.

ואם נותרו עוד אנשים בסביבתי הקרובה שטרם הטרפתי את דעתם בכל ענייני העטיפה, אזי הטרפתים עכשיו. חברה, שחקנית, שתמכה בצדקת דרכי המטורפת הזכירה לי שיוצרים הם כלי העבודה של עצמם, והם צריכים לשמן אותו ולהזין אותו ולפעמים גם להלביש אותו יפה, היא אמרה, והציעה שאולי הגיע הזמן לעשות משהו עם השיער שלי.

***

בערב שלפני, ביקרתי בגג המשגע שעליו עתידה היתה להיות ההשקה. והשמש נטמנה לאיטה בים שבינות לבניינים, ואורות העיר נדלקו מסביב, וההקרנה של האיורים של אסף חנוכה מעל הבר היתה חדה ומדויקת כפי שהתכוונתי שתהיה, והברמן מזג לי כוס מהיין הלבן שעתיד היה להיות מוגש בליל המחרת, ורוח נעימה, לא חמה מדי ולא קרה מדי, ליטפה את לחיי, ונשמתי עמוק, בסיפוק. אלו היו בהחלט הזמן הנכון והמקום הנכון לערב ההשקה של הספר שלי.

ואז נתתי עוד מבט אחד מסביב, ושאלתי: רגע, ואיפה כולם יישבו?

וחזרתי הביתה וביקשתי ממנו, כי אני כבר הייתי על סף אשפוז, להתקשר לחברות קייטרינג וישיבה אלטרנטיבית כדי לקבל הצעות מחיר למאתיים שרפרפים נוחים למדי אבל לא תופסים מקום שנשכיר לערב המחרת.

ואז התקשרתי לעוד שני חברים, ושאלתי אותם מה עדיף, לקלקל את המראה של הגג, שיהיה עמוס שרפרפים כמו ישיבת ועד מאולתרת, או שכל האורחים יקללו אותי על שיעמדו במהלך הקריאה והדיבורים כולם.

ואחד מהם, בדרך נס, הרגיע אותי בכמה מילים.

***

הכל התאים.

השפעת שתקפה אותי יומיים קודם ואיימה לחסל לי את הקול (וגם לפטור אותי מלדבר מול הקהל), השילה ממני חצי קילו או שניים, והשמלה הכחולה שוב הלמה אותי. ענק יהלומי הזכוכית הצבעוניים שהוא קנה לי בחנות יד שניה בברלין, התברר, הכיל גם אבנים בכחול, באותו הכחול המדויק של השמלה.

ישנתי בצהריים. עד כדי כך הייתי רגועה.

בערב, כשהגענו לגג המדובר, הבטתי מסביב והבנתי עד כמה שהוא המקום המדויק להשיק בו את ספרי: מכותר על ידי בנייני העיר הישנים והמתחדשים, שמאפשרים לים להתגלות ביניהם, רחובות העיר שמתפתלים סביבו מובילים אל השוק ואל החוף. מהעבר האחר התנשא חניון רב קומתי שטוף פלורוסנט, ספירלה ענקית של אור. ומהעבר האחר, הנוסף, התנשא כלבו שלום, שבו קיבלתי לזמן מה סטודיו לכתיבה מהעירייה.

השחקנים, שהבינו שהדרך הכי טובה לטפל בנוירוזות שלי היא להימנע מהן, קבעו את החזרות מאחורי גבי, והשמיטו פסקאות מיותרות באישור בדיעבד. הם תפסו כיסאות מול השקיעה והתחילו בחזרות האחרונות.

ולאט לאט התחילו להגיע האנשים: ההורים שלי וההורים שלו. הילדות שלנו. האחים שלנו. חברים שלנו, חברים לעט וחברים לעבודת הייעוץ. הורים מהכיתה. חברים של חברים שקראו את הספר וביקשו להצטרף. קוראים שכתבו לי, קוראים שטרם. אפילו אורחים של בית המלון איכשהו מצאו את עצמם משתלבים. תייר אוסטרלי אחד ששאל את אחת החברות שלי איך מגיעים למונטיפיורי נצמד אליהן והגיע גם הוא.

והכל התלכד. אני של ההורים שלי הייתי אני של הילדות שלי אני של החברים שלי ואני של הייעוץ ואני של הכתיבה אני של הקוראים אני של ההורים שלי ואני שלו.

נכון שהייתי מעט שיכורה ומאוד נרגשת, אבל גם התמונות שבדיעבד מוכיחות: הם היו כולם יפים ולבושים היטב ונרגשים ושמחים. ואני צעדתי בלי שום בעיה על עקבי הזהב, השיכרות רק עזרה לי להתייצב עליהם.

הגג היה מלא עד אפס מקום, אבל היה אוויר. אוויר טוב.

הדוברים כולם הגיעו. לא הצגתי אותם, כי אם יש משהו שאני שונאת בעולם זה לשמוע את קולי דרך רמקולים; אז זה היה הפספוס היחידי, לא לומר להם ולכולם כמה אני שמחה ונרגשת שדווקא הם אלו שדיברו על הספר. והם אמרו דברי טעם, שיום אחד עוד אשב לשקלט, כדי להפוך את המילה המדוברת למילה הכתובה. הם הבינו את הספר. הם ראו דברים שלא ידעתי שהיו בו.

הטקסט התעורר לחיים ועבד מצוין בפי השחקנים. על גג תל אביבי החליפו כרמי וגידו וגליה מילים קשות, מילים טובות, חיפשו את דרכם האחד אל השני, חיפשו מוצא ומפלט האחד מהשני.

איך מסיימים קטע כזה, או ערב כזה, אינני יודעת. הערב הספציפי הזה הסתיים מעט מוקדם מדי לטעמי, היו כנראה מאות בייביסיטריות לשחרר. פתאום, אחרי שהכל נגמר, נכנסו שני חברים שככל הנראה נקלעו בדרך למריבת ענק. ישבנו איתם על הבר הצופה לרחוב ולים, על שאריות של לחם – לאכול שכחתי, זה כן – ויין וזיתים. אנחנו סיפרנו להם על הערב, הם לא סיפרו לנו על הריב הגדול. והילדות נרדמו על הספות הלבנות, ישנו שנת ישרים ברוח הלילית.

לכל הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה".

שתפו

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. תודה על ספר מקסים ותודה על תיאור מרגש, נוגע ללב של יום אחד מבורך ומקסים.

  2. מקסים, מרגש וסיום יפה ל-2012, היה כייף ללוות אותך (ואת מושיק, מיה ורוני) בסיפור המקביל The Making of, ממש כמו בסרט טוב שעוד יום אחד יהיה לסיפור אהבות. מחכים לספר הבא או….. להקרנת הבכורה.

  3. היה ערב מצוין גם בשבילי. ואפילו הצלחנו לעשות מצווה בסגנון נועה תשבי!

  4. איזה חמודה את כנרת

  5. נכחתי בערב הטוב שלך השנה? הכבוד שלי.

    ערב מקסים, שהכל בו – ממזג האוויר ועד הנוכחים בו – היה מדויק
    זוכרת מה בדיוק לבשת, ענדת ונעלת. היית מקסימה, את מקסימה

    טוב, והספר נהדר בעצמו ועדיין חי בראש

    2013 מוצלחת שתהיה

  6. ככלה בחתונתה הית יפה ורעננה וראויה לערב המיוחד שכל כולו יצירה מיוחדת שלך, מלאה יופי ותוכן והנאה.

  7. זה היה אחד הערבים הטובים גם של השנה שלי. תודה!

  8. היי, איזה כיף! הייתי חלק מהיום הכי טוב שלך בשנה!
    כתבת מקסים ובאומץ.

    ומדי ערב, לפני השינה, אני גם מצדיקה אותו בדיעבד – ולמפרע.
    אפשר לעשות שידור חוזר?

  9. אכן מקסים, ומרגש. וגם הערב היה כזה, והרגיש כאילו שפתאום הצליח לה לתל אביב, והיא נראית יפה כמו שמגיע לה להיות.

  10. זה היה ערב מוצלח אבסולוטית. כשהעלתי תמונה ממנו לאינסטגרם, היא לא נראתה מפה. כמוך

  11. אהובה,
    אני קורא אותך כאן בפוסט, עם דמעות שמחה מהתרגשות. הכתיבה האישית שלך, היושר, החשיפה והגילוי שלך בפנינו ובפני העולם כולו, לאמת שהיא כולה פרטית שלך, מחייבים אומץ לב עצום, לא כל כך מצוי בקרב כולנו ש"עושים חשבונות" מה לאמר ומה לא. גם כאן ולפני הערב שעליו את כותבת נוצרת על ידך כתיבה מענגת השזורה מחוטי משי רכים, רקמה יפהפיה הנוצרת מחוטי הזהב העדינים שאת אורגת, רקמה שיוצרת ערך, כשם שמתכנן טוב יוצר מקום.
    זה היה ערב אדיר שבו אנו הומלכנו. לא רק את. היינו בשמיים ופירגנו לנו על היותינו של'ך. באנו כאורחייך וזכינו בכבוד מלכים. אין לי די מילים לתאר זאת אך את תוכלי להבין ולהרגיש אותנו רק בחנוכת הספר של זו בת ה-8 או ה-6.
    אצלינו זה לא נגמר, ולא ייגמר לעולם. איש לא ייקח לנו לעולם את הכתרים של להיות ה"אבא של" ו"האמא של" כנרת.
    אבאשל'ך

  12. זה היה, אכן, ערב מושלם. לכבוד ולעונג היה להיות חלק ממנו, לכבד אותך, את הכשרון והחריצות שלך.
    ואם יותר לי רק להעיר, שבתוך כל הנרקיסיזם הזה, כששוחחנו על הגג ולרגע כולם היו יותר אלגנטיים מכפי שהם באמת, בזכותך, אפשר היה לראות איזה בנאדם טוב את, כנרת יקירתי. כמה אהבה קיבצת סביבך, כמה פירגון. כמה אנשים רצו להקיף אותך שם באהבה ובחום.
    וכמה בצדק. נשיקות.

התגובות נעולות.

סגירת תפריט