היום הכי טוב בשנה / נעה ידלין

בבוקר ניקיתי את הארגז של החתול מכל הקקי שהצטבר ומגושי הפיפי הקריסטליים וגם עוד, מעבירה לשקית הניילון החזקה כפות גדושות של חול בהיר, חף מפשע, חשוד בהזדהמות קרובה; כמפצה למפרע על שבועיים של אי-ניקוי.

אחר כך שטפתי כלים. כמה יוכל הכיור להתמיד בלובנו אם אשטוף אותם בכוונה יתירה, כמה כפות וצלחות מלוכלכות יסכים לבלוע אל צינור הניקוז, להטמיע אולי אל דפנותיו לפני שיתחיל לעלות על גדותיו הנמוכות, במין דיל אפל שבמסגרתו אני מבטיחה לו משהו, ולא סתם נקיפות מצפון, שמה הוא כבר יכול לעשות אתן.

אחר כך הרמתי את כל החלקים של משחק הזיכרון מקוביות העץ ואת כל החיות הקטנות מהפלסטיק ואת כל סיכות הראש שפורקו ואת כל המדבקות שיבשו כבר ונחו הפוכות על הרצפה, והשכבתי את שיערי על השטיח ושלחתי זרועות ארוכות אל מתחת לספות עמוקות, מתחתי ומשכתי וגרפתי ככל שהייתי יכולה, כמעט עד לקיר.

והשקיתי את העציצים, גם את חסרי התקנה, אולי תספר לַחוּתם בשבחי כשייצא מישהו אל המרפסת. ואת כל פירות וירקות הצעצוע הרמתי מתוך הריסות עציצי החרס, ושטפתי אותם בכיור ומיד התחרטתי, כי לחכות שיתייבשו אין זמן, ועכשיו יעמדו על שולחן העץ הגדול ויתייבשו מהר אבל לא מהר מספיק, וכשייתקל בהם מישהו יידמו כאילו נזנחו שם ברישול, בלי כוונה. וחשבתי להשיבם למקומם, לאי-מקומם – נקיונם יהפוך אז בוצי מן ההתחככות באבק, אבל עלי כבר לא ילשינו – כשצלצל הטלפון, הטרמפ שלי למטה, ואני לקחתי את המזוודה שנצמדה אל הדלת וחציתי את הגבול ועברתי את הגבול ועברתי כל גבול, ונסעתי לירושלים, לבד, ובעלי ובתי התינוקת פשוט נשארו בבית.

ופחדתי כי ירושלים קרובה, ארבעים וחמש דקות נסיעה, שטויות, ככה אני תמיד אומרת, אבל הקילומטרים נדמו פתאום כבירים, מתרבים בקצב בדיוני, וכבר בדרך הרגשתי איך מצטמצמות הנקיפות בצייתנות למקום שהוקצה להן במזוודה, כלואות בחברת בגדים שאת רובם לא אלבש, ובכל זאת כשהגעתי למלון פערתי רק חרך קטן ברוכסן, לבל ינסו לברוח, ינצלו את ההזדמנות, ושלפתי משם ספר שבתל אביב אסור לקרוא, כמו היתה ירושלים טיסה ארוכה במיוחד, טיסה בת שבועיים, וזה הצליח, ושום דבר לא לכלך את המצעים הסטריליים שהכל סביבם אפשרי, והחדר נותר נקי עם אוויר נקי של מזגן, ואני יצאתי עם תיק קל אל המעלית, ולחצתי על L, כלומר לובי, גם בירושלים, וירדתי שבע קומות, ונכנסתי אל מסעדה איטלקית ריקה כמעט לגמרי והתיישבתי מול חלון שהשקיף אל קרן היסוד, והזמנתי מגש ענקי של פיצה נפוליטנה ודיאט קולה, ושתיתי והזמנתי קינוח, והייתי חופשיה, ביום ראשון אחד באוגוסט, בצהריים.

– נעה ידלין היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה. ספרה, "בעלת הבית", יראה אור בחודש הבא בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן

לשאר הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה"