מעניין אותי להמשיך ולתהות על זה, איך מטיל עליי לילה מקפיא דם אחד זיכרון עם טעם אחר, טעמה של אגדה שחורה ומסוכרת, כאילו הכנסתי אל פי מטבע שוקולד עטוף בקליפתו המתכתית הפוצעת, ורק לאחר זמן התמסמסה הקליפה הזאת על הלשון ונולד ממנה מטבע רך וכהה ומתוק להפליא.
אני חושבת על השם שלה – יערה – ואיך בעצם הוא נראה לי כמו שילוב של שתי מלים שונות: יער ואגדה, ובלילה ההוא במיוחד היא היתה בעיני נסיכה, נסיכה שעשתה טעות מרה לראשונה בחייה, וכמו כל מיני נסיכות לפניה, היה עליה לשקוע בתרדמה כדי להיגאל גאולה שלמה.
ונדמה שבאמת באמת הוסרה איזו שיכבת מציאות דביקה מעל הלילה ההוא, ונותר לראייה רק המימד הסמלי של הדברים, ועל אף שהוטלנו בעל כורחנו אל לב-לבו של מוסד ציבורי כבד-גוף, עמלו שם למעננו זאב עם כבש, והם עטויים חלוקים וכפפות על פרוותיהם.
הוא התקשר ואמר לי שהיא בלעה מטבע; הוא נתן לה שני מטבעות של עשר אגורות לשחק בהם, סובב רגע אחד את הראש ופתאום הוא מצא אותה מכחילה ומחרחרת. הוא פתח את כף היד הקטנה שלה ומצא שם רק מטבע אחד.
מחצתי בתוכי את הזרע שיצמיח כל מיני שאלות קוצניות שיוכיחו את רשלנותו; עוד לפני שידעתי בדיוק למה, כבר התעוררה בי ההכרה שאאלץ לגייס איזו גדלות נפש לא מצויה הלילה. ואלוהים יודע, זה יכול היה לקרות גם לי. בתנו הגדולה השתכנה אפוא אצל השכנה האהובה עליה, ואני פגשתי אותו ואת יערה בצומת, נכנסתי למכונית וטסנו לחדר המיון. פעלנו במקצב של מכונה שהשתבשה דעתה, במין אוטומטיות היסטרית ומבולבלת, מגששים את דרכנו בנבכי הערב הזה, שהשתנו יעדיו בבת אחת.
יצאנו מהמכונית ורצתי עם יערה בין ידיי וזכור לי היטב מבטה, מבט המום וסבלני, כאילו היא מכירה במשגה שעשתה וכבר מוכנה למחיר הלא נודע שייגבה ממנה. אבל הם לא התרגשו מזה במיוחד, הרופא הארגנטיני המרשים וצוות האחיות העירני של חדר המיון לילדים, מפני שהכל נראה בסדר גמור אצלה, וככל הנראה, כבר התגלגל מזה כבר המטבע ההוא אל פיתולי הקיבה הקטנטנים שלה.
רק ליתר ביטחון הם הורו לנו לעשות לה צילום רנטגן ולוודא סופית שאמנם הכל בסדר, ונשלחנו משם, מקן הנמלים העצבני של חדר המיון, אל דממת הקרח של חדרי הרנטגן.
תמיד העדפתי את בטן האדמה על פני הגבהים: מה לי ולניחוח הזה של מסוקים פרטיים ודירות פנטהאוז? אבל נדמה שמעולם לא ראיתי מעמקים כמעמקים ההם של חדרי הרנטגן. קיבלה את פנינו פקידת קבלה חסרת-דם עם חיוך רפאים מרחף על פניה, והבטיחה בחולמנות: "בטח, מיד יקבלו אתכם," וביד רפה היא כיוונה אותנו אל ספסלי ההמתנה שלאורך המחילות הלבנות הריקות. איש לא היה שם מלבדנו, ולא נשמע שום רחש מאחורי הדלתות הגדולות של החדרים, ונדמה שהאווירה הזאת, אווירת בין-הזמנים, חודרת גם מתחת לעורנו. מדהים לגלות את שילוב הזרועות הזה של הריק והזמן, איך ככל שמתעצם הריק במרחב הפיזי, כן גואה הזמן ומתבעבע במימד המיוחד שלו.
מיעטנו לדבר וזקפנו אוזניים, לקלוט איזה אות קלוש שיבשר את תורנו, אבל דבר לא עלה שם מלבד חרחור כבד של מעמקים. "מיד יקבלו אתכם," חזרה האישה הבודדה ביותר בעולם על משנתה, ומקץ זמן מה – דקה או יממה או מאה שנה – פתח לפנינו את הדלת מומחה הרנטגן.
אני זוכרת את הכפור האפלולי שנשב עלינו מאחורי הדלת, את המיטה הצרה המכונסת אל הקיר ואת לוח האור הגדול שנתלה מעליה בלי אומר, את הנחייתו המיכנית של הרופא איך להשכיב את יערה (פתאום נראית המיטה מבהילה בגודלה), את המבטא הרוסי המודגש שלו ואת מצמוציו העזים הציוריים, כעין חולד מחוכם ששדד אי-פעם איזה רופא טיפש מכל מדיו, ומאז הוא עובד כאן בתחפושת באין מפריע.
הוא נשאר איתה שם ואני יצאתי החוצה וחיכיתי שם לגזר הדין של הצילום, ומקץ דקות אחדות זומנתי בחזרה פנימה. יערה התיישבה במיטתה המוזרה והחולד המחופש תלה את תצלום הרנטגן לנגד עינינו: בית החזה הליליפוטי שלה נקלט על נייר הצילום, כהה ומיסתורי כמו דיו שפוך, ובמעלה גרונה היה תקוע הירח הגדול ביותר שראיתי, ירח נוצץ ולבן ומלא עד גדותיו.
ילדתי לא הכניסה אפוא מטבע אל פיה – את הירח כולו היא בלעה הלילה. ואולי ניתן להסביר כך את היעדרותו המתמשכת של הירח מכל אגף ואגף כאן, בבית החולים לילדים, ואת הזוהר העצוב, היפהפה, שאפף כל העת את פניה של יערה.
חזרנו אל חדר המיון עם התצלום המוזר בידינו, ומיד הושכבה יערה בחדר לטיפול נמרץ, אזוקה בצינורות של אינפוזיה למיטתה החדשה, השלישית במספר הלילה, ושמורה תחת עינו הפקוחה של המוניטור. מעתה ואילך נזנח שמה, יערה, וכינוי חדש ניתן לה – "הילדה עם המטבע" – והוא יישנה עד קצה הלילה בפי כל.
נאמר לנו שיהיה עלינו לחכות כאן כמה שעות עד שיוכלו להרדים אותה ולשלוף את המטבע מן הוושט בהרדמה מלאה, ואני זוכרת את תחושת הניגוד הזאת בין דריכות פוקעת לאוזלת יד, בין חידוד חושינו ההוריים לאובדן סמכות מוחלט, ובין פחד כוסס בכל פה לעומת התרחבותו של הלב למראהּ של הילדה הזאת, שהאמינה באמת ובתמים שיש בכוחה לאמץ מטבע מוזהב אל קרבה, ואולי את הירח כולו.
זכור לי גם אופיו הירידי של המקום ההוא, כאילו כונסו לשֵם הראווה כל הילדים המשונים ביותר שבנמצא – ילד שנקע את קרסולו והוא צולע וגונח כמו ישיש נרגן, ילדה שאכלה מזון מקולקל והוריקו פניה עד שורשי שערה, פעוט עם רטייה לבנה ורק עינו הגלויה דומעת ודומעת, ואף נחרתה בראשי שיחת חולין אחת בין סטז'רית צעירה המבקשת להרשים איזה רופא כוכב ("לכל המשפחה שלי יש עיניים כחולות. אין אצלנו אפילו אחד שאין לו עיניים כחולות. כשאנחנו יוצאים לאכול במסעדה המלצריות כמעט מתעלפות – איך זה יכול להיות שכולם-כולם אצלכם עם עיניים כחולות?"), ואילו שמותיהם של הרופאים התורנים והאחיות ששימשו שם – בליל מסחרר של שמות עבריים ונוכריים מכל המינים – כל אלה נשכחו ממני כליל, למרות החשיבות העליונה שייחסתי להם בזמנם.
ככה חלפו על פנינו כל ירוקות הפנים וכחולות העיניים ואלילֵי האיזמל ונקועי הקרסול בסחרחרת לא פוסקת, עד שהגיע תורנו לשוב ולרדת אל בטן האדמה, ולפגוש שם סוף סוף את הרופא המנתח שקופחה שנת הלילה שלו אך למעננו, ולצפות לקסמי ידיו.
סניטר שתקן גלגל אפוא את יערה במיטתה וליווה אותנו מטה-מטה גם מתמחה צעיר, בחור שקול ויהיר ורב קסם, שהזכיר לי מיד את הבן-דוד שלי, סטודנט לרפואה בירושלים, ואולי סתם תעתעה בי כבר האווירה שוחרת הטוב ששררה שם בכל אשר פנינו, ובלבלתי אותה עם משפחתיות והקרבה.
בדרך אינסופית הלכנו ככה, הסניטר בראש ומיטת הענק עם יערה הקטנטנה בתווך והמתמחה ושנינו במאסף, הולכים והולכים במקצב שהתמתן ואולף ברבות השעות, חפויי ראש תחת התקרות הארוכות של המנהרות התת-קרקעיות ואחוזים מין אפסות מכלה, והיה עליי להזכיר לעצמי שוב ושוב שזו דרכם של הנידונים לחיים, ובקצה-קצהּ יחכה לנו צפרדע-אשף, והוא ורק הוא ימהר לחלץ את מטבע הזהב התועה מעמקי הבאר.
לא דיברנו בינינו, שוב לא היה כל טעם שנדבר, אבל לא החמצנו את קטע הדרך האפלולי ההוא, ששוכנו שם מתקני שעשועים בערמה מקוטעת וחלקי תפאורות נמקים של הצגות ילדים, עם ראשי טירות מחודדים וכנפי שמלות נשף מאובקות וחיוכים מצויירים שקפאם הזמן, ושנינו סילקנו מלבנו את הרמיזה האכזרית שריחפה שם אך רגע.
למטה-למטה המתינה לנו הרופאה המרדימה ושלושה סניטרים מחבר העמים לצדה: אחד גבוה, אחד בינוני ואחד נמוך, והתבקשנו להחליט מי משנינו ייכנס עם יערה אל חדר הניתוח בשעה שירדימו אותה. "בדרך כלל זורקים מטבע," אמרה המרדימה, "הפעם תצטרכו להסתדר בלי זה." ורק אז התעורר פתאום משהו אצל יערה, ופקעה כל סבלנותה השקטה העצובה, והיא פרצה בבכי מותש וביקשה הביתה-הביתה, ובדיוק אז הופיעו לפנינו הרופא המנתח וסגנו הצעיר, פניהם אינם קשים בגין שנת הלילה שנגזלה מהם וידיהם אינן מתרככות לשמע בכיה של הילדה עם המטבע.
נכנסתי איתה אל חדר הניתוח וחפנתי את לחייה בין ידיי בשעה שהעבירו אותה אל מיטת הניתוח – המיטה הרביעית במספר בלילה ההוא – והידקו אל פניה הבוכיות את מסיכת ההרדמה. הספקתי לראות את ריסיה היפים חותמים את עיניה, ונשלחתי משם בחזרה אליו, שבורת לב ונפחדת ובוהה בו בהייה חלולה. ולא היה לנו מה לעשות שם אלא לחכות בלי מעש, במיעוט דברים ומיעוט מגעים, להוליך את מבטינו לפה ולשם (כורסאות סקאיי ירוקות, מכונת מים משומשת, ציורים של אהרון גלעדי), וברקע נגינתו המונוטונית של הדו-שיח הערבי-הרוסי בין האחיות התורניות. עד שיצאו אלינו הרופא וסגנו מחדר הניתוח, דיווחו לנו על הצלחתו של המבצע הלילי במילים ספורות ופרשו איש-איש לשנתו.
המיטה הגדולה יצאה אלינו ויערה ישנה בתוכה שנת ישרים, כי איזה מזיד יש בה, בתשוקה לאמץ אליך בכל מאודך מטבע פעוט בן עשר אגורות? הוא וידא שהכל בסדר ונסע הביתה ונשארתי ללון שם לידה, מאזינה שוב ושוב לנשימתה הצלולה בחדר ההתאוששות התת-קרקעי, כי לא נותרו עוד מיטות פנויות אי-שם על פני האדמה. אבל רגע לפני שנרדמתי במיטה הרזרבית בהקלה מרפאה, היטיבה אחות תורנית את שוליה של שמיכת צמר מקומית על כתפי, ובינתיים, בחוצות, שב סוף-סוף ירח מלא אל מקומו בשמי הלילה, ולאט לאט הוא מתהפך שם אל צדו האחר, כמו מטבע מזל שנוטה מעץ לפאלי.
עכשיו, בחלוף כשלושה חודשים מאז, בין אצבע לאגודל אני בוחנת את מיכל הפלסטיק השקוף, הסגור במכסה זעיר ונושא ברקוד מס' 10271005 על מדבקה קטנה בחזיתו, וכמוהו כשריד לא-נתפס ממעמקיה של אגדת לילה מסמררת שכבר התרכך והומתק טעמה, ועוד לכוד שם בפנים הירח הקטן ביותר בעולם.
– ענת עינהר היא סופרת, מאיירת ומנחה סדנאות כתיבה
לשאר הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה"
אורלי מזור-יובל
21 דצמ 2012עוצר נשימה, כתוב כל כך יפה.
רונית
21 דצמ 2012אוי. משגע.
ח ל י
21 דצמ 2012להתעלף.
אמאהוביט ומערתה.
נילי
21 דצמ 2012מקסים ומצמרר כאחד. כתיבה מענגת ביותר.
מיכל
21 דצמ 2012איזה סיפור מותח ומרגש. איזו שפה עשירה ונפלאה. תודה על החווייה ועל הסוף הטוב. 🙂
וזה משפט שצריך לחרוט על מטבעות:
"כעין חולד מחוכם ששדד אי-פעם איזה רופא טיפש מכל מדיו, ומאז הוא עובד כאן בתחפושת באין מפריע"
Galia
21 דצמ 2012מהמם מאוד נהניתי לקרוא
דן
22 דצמ 2012כמה יפה, מפגש בין הורה לחוץ למוסד מנוכר הופך לאגדה מקסימה
אמי
22 דצמ 2012מרגש
מרגיש את הלילה באמצע היום
אלכס
22 דצמ 2012ומזווית קצת אחרת. אבא שלי היה רנטגנולוג בהדסה שהתמחה בילדים. אחת המומחיויות שלו היתה הוצאה של מטבעות מהוושת וקנה הנשימה. את כל המטבעות שהוציא היה מדביק עם נייר דבק בחלק הפנימי של המגירה בשולחן העבודה שלו וזו היתה מרוצפת מטבעות לירה, 25 אגורות (פליז ואלומניום), חמישה שקלים וכו… וכששאלו אותו מה הוא עושה היה פותח את המגירה ומציג את האוסף.
ענת
22 דצמ 2012תודה על התגובות מחממות הלב והסיפור המעניין על הרנטגנולוג
טלי
23 דצמ 2012בא להתייפח. מכל היופי שבכתיבה. מהזדהות עם האם.
לפני שנים כשבתי בת השנתיים תחבה לאף חרוז ורצנו למיון ,רופא , במומחיות של מקצוען, שלף את החרוז והגיש אותה מעדנות לבתי. מהרתי לאסוף אותו לידי תחת האמירה: נדמה לי שאני יאכסן אותו כעת( באשפה ).
dalia
24 דצמ 2012מרגע שקראתי את המשפט הראשון כבר נשביתי בסיפור.כתוב להפליא כאילו הפרוטה אכן הפכה לירח. הצלחת להפוך מקרה ומקום עגומים ביותר לאגדה קסומה שהגיבורה בה איא נסיכה פעוטה. עוד מפליא איך בשעות מצוקה גדולה ספגת בחושייך החדים את כל המראות, הקולות והמצבים ורקמת אותם לתוך סיפור כובש לבבות.
תמר
24 דצמ 2012נהדר. נהדר ממש.
אוריה
24 דצמ 2012אין סיפור, אלא התפנקות על מילים.
שרון
24 דצמ 2012כתוב כל כך יפה, אבל הבפנים… הבפנים צובט את הלב
Neta Tor
25 דצמ 2012מקסים
שרית
26 דצמ 2012אוחז לב ומהפך קרביים. ענוג ומקסים
ענת לוין
30 דצמ 2012קשה ועדין כתוב פשוט נפלא. תודה!
ורדית
2 ינו 2013וואו. ארבעה לילות במיון ילדים היו לי השנה, והצלחת לתאר אותם בדיוק מצמרר – מעמקי הרנטגן הקפואים והריקים, התלות המוחלטת ברופאים המקריים, השקט חסר האונים מחוץ לחדר הניתוח. כתבת כל כך יפה שהצלחתי להרגיש אותם מחדש, ואולי גם להתחיל לאהוב אותם.
ענת
2 ינו 2013תודה, כיף לשמוע!
יחזקאל רחמים
8 ינו 2013תענוג לרוץ איתך בין המילים היפות והמסדרונות בלילה שהפך להיות, מתברר, הלילה הכי מקל בשנה…
יערה בסדר. עכשיו אפשר לנשום.