עזבו אותי רגע מחוק הספרים

הייתי רוצה לדבר על ספרים.

על פי רוב, אני אוהבת לשקוע בתוך רשימות הספרים החדשים. זה דפדוף סקרני ופלרטטני, שמתפתח צ'יק צ'ק לתסכול: שהרי אין סיכוי שאגיע אליהם, לכולם, לכל הספרים הבאים של הסופרים שאני אוהבת ולאלו שאני כבר ממש רוצה להכיר.

(שלא לדבר על צירוף המקרים של הוצאת "2666" ו"החוחית" עטורי השבחים באותו זמן. לדעתי זאת מזימה של איגוד הפיזיותרפיסטים והאופטומטריסטים).

השנה, לעומת זאת, מתחשק לי לכתוב קצת על הספרים שכן קראתי. כי הערימה שמתגבהת לצד מיטתי, כך הבחנתי, כוללת לא רק ספרים שמחכים לי, אלא כאלה שאהבתי מאוד ונעים לי שהם עדיין שם. כמו למשל, "Cinq Mille Kilomètres par Seconde", רומן מאויר יפהפה של Manuele Fior, סופר ומאייר איטלקי, שקניתי בטעות לבת שלי. כשהתחלתי לקרוא כדי לאשרר לפני שהעברתי אותו אליה, הבנתי שייקח עוד שנים עד שהוא יתאים לה והיא תתאים לו, וגם כמה עומק יכולה להיות בגרפיות של רומן.

היו גם ספרים אחרים שאהבתי השנה, שנותרו על יד מיטתי גם אחרי הקריאה או לפחות הותירו אחריהם שובל.

1. את "את כל הילדים בעולם", של טל ניצן, הוצאת "אחוזת בית", לקחתי איתי לגיחה קצרה במדבר. הילדות שלי היו צוחקות עלי לו היו מגלות שלא קראתי שם יותר משלושים עמודים. אבל "את כל הילדים בעולם" הוא לא ספר לקרוא ליד הבריכה.
הוא מספר על אלי ונועם, אם חד הורית ובנה הקטן, שבבניין החדש אליו עברו, הם מגלים את השכן ממול, מורה גדל גוף, ואת שרה, חתולת הרחוב העצמאית, שמתארחת בביתו לפרקים. אלי היא כתבת תרבות במגזין רשת שנלחם על חייו, ובתמונה יש גם מתבגרת סוערת, פסיכולוג אלקטרוני וסופה עירונית. לא מתחשק לי לספר יותר מזה, ואין צורך.

שרה, חברה שלי, מספרת אותי לפעמים. היא כל כך זהירה, שהיא גוזרת שערה-שערה. היא יכולה לפעמים לגזור גם לרוחבה של שערה או לחצות אותה באלכסון. "כל הילדים בעולם" גוזר מחומרי החיים רוך וקושי, כיעור ויופי.

2. השנה קראתי גם את "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. בחיי! לא היה לי מושג שהיא כותבת כל כך יפה ובנוסף לכל גם מצחיקה.

3. "סיפור זמני" של רות ל. אוזקי, הוא הספר שקניתי הכי הרבה פעמים השנה. ועדיין אין לי עותק שלו (כן, ש. אני מדברת אלייך! תקראי כבר). אם בספרים הקודמים שלה, "שנת הבשרים" ו"על פני הבריאה", הוכיחה אוזקי יכולת בניה של סיפור מורכב ועשיר ורחב יריעה וקולח עד מאוד, עם דמויות מוצלחות ואג'נדות, עוד לפני שנעשו אופנתיות, הרי ש"סיפור זמני" הוא סיפור אחר לגמרי. זה ספר כל כך עדין, מוזר קצת, לא שגרתי ויפהפה, שאדוותיו עדיין מקציפות אצלי בראש ובגוף. נטע הלפרין כתבה עליו יפה נורא כאן, ואני הזכרתי אותו כאן.

4. על "בת המקום" של לאה איני המלצתי עכשיו, בפרויקט שהתפרסם בטיים אאוט, והזמין סופרים לבחור את הספר התל אביבי שתל אביבים מוכרחים לקרוא. אחרי שבחרתי בכובד ראש, וחזרתי וקראתי את החלק השני של הספר, כדי להיות בטוחה וכדי לדעת מה לכתוב, גיליתי שמרשים לנו שלושים מילה לסופר. והן היו אלה:

"בת המקום" ספרה החריג והיפה של לאה איני, מספר בשתי נובלות, על סמוקי, נערה מוגבלת מפלורידה, שמרתכת כלבי ים מפסולת ברזל, ועל לאה, נערה מבת ים שלומדת בתיכון פרטי בצפון תל אביב. תל אביב של הספר היא עיר מקלט, שהרוע לא נעדר ממנה, ובכל זאת היא מחוז כיסופים, עיר התקוות, בה מתרחבים המבט והנפש".

נכון, 30 המילים שלי היו 53, אני לא מאמינה שספרתם (וממילא גיליתי ששוב הייתי ממושמעת מדי, והיו סופרים שפרסמו המלצות ארוכות יותר). אבל גם אלו לא מספיקות כדי לתאר את סגולותיו של ספר שאתה אוהב. גם פה לא אספיק, רק אציע לקרוא. ואותו אפשר לקרוא דווקא מול המים, אבל חוף סלעי נטוש יתאים יותר.

5. ספר אחר שהתחשק לי להמליץ עליו לאור ההזמנה מהעיתון, למעשה הספר שעליו מתחשק לי להמליץ כבר הרבה זמן, הוא "עמקפלסט", רומן הביכורים המצוין של דורית קלנר. גם זה ספר שהייתי רוצה שתל אביבים יקראו, כי תל אביב לא קיימת בו. העולם של "עמקפלסט" לא מגדיר את עצמו ביחס לתל אביב או בניגוד אליה. הוא מרכזי לעצמו, והוא עשיר ומלא חיים.

הרומן מתרחש כולו במפעל פלסטיק בצפון הארץ, ומסופר דרך עיניה של מנהלת בכירה במפעל, אבל לא מחמיץ את נקודת מבטם של פועלים במפעל, רוסים וערבים, המנכ"ל, נשות מחקר ופיתוח העובדות בו, בעל המפעל. הרומן מצליח לאחוז במורכבות ובעניין של מקום עבודה כמנגנון, כאמצעי לצבירת הון, כזירת התרחשות, כמקום שבו אפשר להתאהב ולהתאכזב, להמציא ולהיכשל, להתחרות ולהפסיד. ב"עמקפלסט", כמו בכל מפעל, כמו בכל מקום עבודה, מתמזגים האישי והארגוני, החברתי והכלכלי והפוליטי והמדיני, ופריחת התורמוסים יפהפיה כמו המתחות הפלסטיק והקצפתו.

הטענה היחידה שיש לי כלפי הספר, היא בעניין הדו"ח שכותבים היועצים בעניין המפעל, העמודים הבודדים בספר שנגועים בשטחיות ובאי דיוק. אבל אני מדברת מהפוזיציה. דווקא הייתי שמחה שמנהלים, ולא רק של מפעלי פלסטיק בצפון, יקראו את "עמקפלסט", כחומר טוב על מה שבאמת עובד בניהול, כתזכורת לכל מה שמשחק תפקיד משמעותי בארגון אבל הוא סמוי מן העין.

6. מהפוזיציה, ועוד איך מהפוזיציה, כתבתי על ספר העיון "מקצועיות נזילה – ייעוץ ארגוני במבט ביקורתי", ספרה של שני קונה, חוקרת ויועצת ארגונית. ספר מעניין, שצייד אותי בכמה תובנות חשובות לגבי הייעוץ הארגוני, כפרקטיקה וכפרופסיה, ועם צער על מוגבלות המחקר במדעי החברה ועל הבחירה לכתוב אקדמי, במקום לכתוב פשוט טוב.

7. "לטפס על ההר או איך לכתוב", מאת ארנה קזין, עמיתתי ושכנתי. זה ספר אדום, לא גדול במיוחד, בכריכה קשה. וטוב שכך. עליו לשרוד שנים של דפדופים, לא רק על מדף הספרים של אנשים כותבים, אלא של יוצרים בכלל. קריאה בו היא כמו שיחה מרחיבת דעת על זיכרון, יצירה, כתיבה, מחיקה, השראה ומשמעת. על משמעות.

8. גם ענת עינהר היא שכנה שלי, וחברה. התמזל מזלי. "טורפים של קיץ", ספרה הראשון, זכה בפרס ספיר לספר ביכורים; אבל זה לא היה הוגן, כי הוא היה בשל באופן מיוחד, עם מבט חתרני ובלתי מתפשר ומבע עשיר, יפה ושלם. "תמונות עירום", עם העטיפה שענת ציירה לו, הוא נסיעת אוטובוס ארוכה בכבישים מבוקעים ובה בעת דהרה בתת המודע של כמה דמויות מרתקות וברוח הזמן. מה שמגניב בו – כן, כתבתי "מגניב" – זה שהספר הוא צילום עכשיו לגמרי, כמעט אייפוני, של מה שקורה כאן ועכשיו, אבל בכל רמות התודעה האפשריות, ובלי פילטרים מרככים.

9. "המצפן הזהוב". לא, פיליפ פולמן לא שכן, פיליפ פולמן לא משחקת. אני מבינה שאני באיחור היסטרי (אבל כבר קודם עם וירג'יניה הייתי, אז מה אכפת לי). סדרת "חומריו האפלים" היא זו שהילדות ואני קוראות יחד, לפני השינה, כבר כמה חודשים. היום, או מחר, נקרא את העמודים האחרונים של "הסכין המעודן", הספר השני בסדרה, ואת האחרון, "משקפת הענבר", כבר לקחנו בספריה. לא רק שליירה בלאקווה היא אחת הדמויות שובות הלב שפגשנו (אני מוכנה להמר שאם אי פעם היתה כאן חיית מחמד בבית, היינו קוראים לה "ליירה"), גם העולמות שברא פולמן מרתקים, מעוררי מחשבה ורגש. הדמונים, ההמצאה שלו, חיות שהן מין תת מודע או נפש של האדם שהן מלוות, והשימוש שהוא עושה בהן בספר, היא אחת ההברקות הספרותיות-פסיכולוגיות הכי יפות שבהן נתקלתי. לא, אני לא מצליחה לתאר אפילו עשירית מהקסם של הספרים האלה. אז בשפתו של השכן שלנו מלמטה (לשעבר, אבל תמיד יישאר שכן): תקראו. זה ספר אדיר.
וכמעט שכחתי: גם את סדרת "חומריו האפלים", גם את "סיפור זמני", תרגמה יפה נורא יעל סלע.