תמרצתי את עצמי: אם אסיים לארוז בזמן, תהיה לנו שעה לפני איסוף הילדות מהגנים ולפני טיסת הערב המאוחרת. מתברר ששיטת האסימונים עובדת עלי יופי, אם רק תחליפו אסימונים במקרונים.
ארזתי הכל, בעצמי, אף אחד לא נתן לי שום דבר להעביר, וכן, אני יודעת למה אתם שואלים.
Café des Musées במארה הוא אחד המקומות שרצוי לזכור אותם, לכל שיטוט במארה. הוא ידוע ועמוס ושווה להזמין אליו מקום, כפי שבאמת עשינו ממש ביציאה מהבית, והבטיחו לנו את השולחן האחרון בדרך לשירותים. תודה באמת.
ברגע שנכנסנו, היכו בנו ריח נהדר ושריקת בשרים על מחבתות ומיד ידעתי: זה מקום לאהוב. זה לא רעיון רע, מתברר, למקם את המטבח מול הכניסה למסעדה. למרות הבטחתם, הושיבו אותנו במקום הכי טוב במסעדה, אחד לפני השולחן העגול שבקצה שתמיד כשאני רואה את שכמותו אני מפנטזת על הארוחה הבאה עתירת החברים במקום, לפני המדרגות שמובילות לקומה האחרת שבה אפשר לשבת, ועם תצפית על אולם המסעדה הלא גדול, על כרזת הפרסומת של תערוכת הבאוהאוס התל אביבי שהוצגה לפני כמה חודשים ב-cité des arts, על הפריזאים שרק ירדו לצהריים (כולל שוקולטייר אחד משובח ביותר מקצה הרחוב, שלפועלו אתוודע ממש בקרוב), ועל התיירות היפניות שזכו בסיום הארוחה לאריגטו מלצרי מסביר פנים ולגמרי לא מתנשא.
הזמנתי את החזיר הורדרד שיצא מהמטבח בצלחות-צלחות עם ירקות בורקים מחמאה, ביניהם גם הכרוב הפרקטלי המשוגע (מנת היום: 13 יורו כולל הראשונה). הוא הזמין בלאנקט דה וו, שזה אוכל ביסטרואים אופייני, שהגיע ברוב טקס אחרי עשרים דקות ובסיר ברזל קטן.
אני ניצחתי.
תראו, זה לא הביסטרו הכי טוב בעולם. הפאטה הכפרי שקיבלנו כראשונה היה גס וסותם עורקים כנדרש ממנו, הבגט שהגיע לפניו היה מעולה באופן מפתיע (קטגוריית הלחם במסעדות רבות מופקרת לטובת הבגט במאפייה הקרובה, שהוא לא תמיד הטוב ביותר), בקבוק המים הגיע אחרי שביקשנו מיליון פעם, והבלנקט דה וו היה עדין, אבל קצת משעמם, אם תשאלו אותי.
החזרזיר שלי היה ורוד ודי מוצלח. היין הלבן בשישה יורו לכוס היה נפלא, ועם טעמים של שורשים ואדמה, ואל תשאלו אותי מה שמו, הוא היה מוסקט כלשהו, מ-Cahors, נדמה לי, אבל אני לא מתחייבת על זה; לא לפני טיסה, שהתגלתה בדיעבד כיציאת מצריים מפרכת, לא כולל מן רך שיורד מן השמיים בלי תיאום מראש. והמלצרים היו נחמדים, והיה חם בפנים וזולעף בחוץ, והיה טעים למדי ומסורתי לחלוטין וכל זה בקצה אחד מרחובות הקניות המוצלחים בעיר ודקה מפלאס דה ווז', הפופיק האמיתי של העיר (או אחד מהם), ואם הייתי שואלת את וויניקוט, באותם צהריים גשומים, זה בהחלט היה ביסטרו טוב דיו, וכתובת חשובה לזכור לכל יום קניות במארה.
אולי בגלל שלא היה שום דבר שובה לב בתפריט הקינוחים, אולי בגלל שרציתי עוד כמה דקות ברחובות כאן לפני שאני ממריאה לארץ אחרת, אולי בגלל שכמה פינות רחוב מכאן מחכה סניף של Greard Mulot ועוד כמה פינות אחר כך, סניף של Lenôtre. כך או כך או כך, לא הזמנו קינוח בקפה דה מוזה, ויצאנו לגשם הנדיר.
אנחנו מאוד אוהבים את המקרונים של לדורה, וכבר הספקנו לטעם את אלה של פייר הרמה, אבל באלה של בית לנוטרה, שגסטון, האב המייסד שלו נפטר ממש לא מזמן, יש איזו מוצקות וכבדות שאנחנו מחבבים, ומעדיפים למעשה על פני האווריריות המוחלטת של פייר הרמה. הצבעים לא בהכרח משקפים את הטעמים כנטען בלוחית הזיהוי שבמקרר הזכוכית המאורך, אבל תראו כמה יפה הירוק המוזהב הזה. וגם השוקולד היה נהדר, וכתמיד, גם ההוא עם הקרמל וקצת מלח היה מצוין.
בדיעבד, המקרון האחרון מהתמונה הראשונה, אולי זה בכלל היה פק"ל טיסה, גלגל הצלה נבואי קטן לאמא אחת, שתי ילדות קטנות, טיסת לילה, שביתת פקחים, צ'רטר זול ועיכוב של שש שעות. ואולי זאת היתה מדלית זהב קבוצתית (שאכלתי לבד, אופס).
Café des Musées 49 Rue de Turenne75003 01.42.72.96.17 Métro: Chemin vert, St. Paul 0 Lenôtre 10, rue Saint Antoine Métro: Bastille http://www.lenotre.fr/ 0 0
אייל גרוס
6 מרץ 2010אני דווקא חושב שמקרון צריך להיות אוורירי… זה סוד קסמם:)
כנרת
6 מרץ 2010אני אוהבת שיהיה במה לנגוס, והכי הכי אוהבת את המקרונים הפראיים שהם בכלל לא מסונדבצ'ים.
אני יודעת שאתה איש הרמה. מזל שאתה ליברל, ומקבל דעות אחרות.
אייל גרוס
6 מרץ 2010לא יפה להאשים רדיקלים בליברליות!
vered
7 מרץ 2010גם אני אוהבת מקרונים.
אלא שאת שלי אני אוהבת ברוטב עגבניות.
מלבד הבדיחה הלא מוצלחת, הרי שנהניתי מאוד מהפוסט ומהתמונות והרגשתי לרגע כאילו אני נמצאת שם ביום גשום בפאריס בביסטרו הנחמד והנעים עם האוכל הטעים.
תודה על התיאור המוצלח
אייל גרוס
10 מרץ 2010עכשיו גם בלונדון
http://www.guardian.co.uk/lifeandstyle/2010/feb/25/macarons-pierre-herme
סמדר
26 מרץ 2010כנרת היקרה, האתר הנפלא שלך הפעיל את החושים, עוד טרם הגעתנו (החוזרת) לפריז. הדפסנו, גזרנו, שמרנו והלכנו בעקבות המלצותייך. הביקור הוירטואלי הניח את התשתית לטיול האמיתי, ואפשר לנו להתכונן. כך מצאנו את עצמנו בקפה דה מוזה עם חברים, מבלים 3 שעות נהדרות, מלאות יין טוב, אוכל טעים ואווירה נהדרת…ואחרי יומיים, חוזרים שוב, לארוחת פרידה, הפעם בצהריים לPlat du Jour שהיה מצויין. המלצר הוותיק התעניין אם אנחנו מישראל…כנראה שלא היינו הראשונים :-)) תודה!!