אני מתנצלת מראש על חילול הקודש. סליחה על הכפירה בעיקר. אבל תצפית משתתפת אינטנסיבית, עשרות כוסות קפה הפוך, מאות קפה נואזט (נגיע לזה), עשרות סלטים (נדבר על זה) וכמה כוסות של קיר על בסיס ריזלינג (עזבו. יש דברים שהשתיקה יפה להם) הסמיכו אותי לקבוע: פריז זקוקה לבית קפה תל אביבי. יש אנשים שמוכרחים לברר את מצב החניה לפני שהם בוחרים מקום לפרוק בו את חפציהם. אני, בכל אי בודד בו ינחיתו אותי, זקוקה אנושות לבית קפה ראוי. מקום לשתות בו קפה טוב, לעלעל בו בעיתונים, לפגוש בו אדם או שניים מעניינים, לצפות בעוד כמה מסקרנים, להיות בו לבד, לחשוב בו, לאכול בו טוב או לפחות לא רע. עם כל השאר אוכל להסתדר. פריז, תגידו עליה את כל הדברים הטובים, את רובם כבר אמרתי בעצמי, עדיין לא הציעה לי את בית הקפה ההוא שאני מחפשת. אל תספרו לי על ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. הם לא יושבים בקפה מתחת לבית שלי, ועברתי קפה-קפה במונפרנס ובסן ז'רמן, וחוץ משלטי זיכרון, תמונות שחור לבן ואגדות של מלצרים קשישים, לא, סימון לא הרביצה בי פמיניזם וגם לא פילוסופיה, ולא, סארטר לא ניסה להתחיל איתי כדי לספר על זה לבובואר בסוף היום. לא נתקלתי גם בפיקאסו, לא בז'ק פרוור, לא בבוריס ויאן ולא בהמינגוויי.
גם לא נתקלתי, אגב, במחליפיהם הצעירים. נכון, יש סיכוי שישבתי שולחן ליד גדי טאוב המקומי ולא זיהיתי אותו. אבל אני מצותתת לשיחות. מותר לי, במיוחד כשאני לובשת את פרצוף האני לא מבינה מה שאתם אומרים וממקמת מחדש את המשקפיים על האף כדי לחדד את השמיעה בכל פעם שהשיחה מתלהטת. אלא שהשיחות בשולחנות הסמוכים מתלהטות לעתים רחוקות ממש, ולא שמעתי, אף פעם, שום דבר שדומה למה שראיתי בסרטים על הסלונים הספרותיים. אולי אחרי רדת החשכה.
פה ושם אפשר לראות מוזיקאים מתאמנים על פרטיטורות. בלי שום כלי נגינה, רק קוראים את המוזיקה מתוך ספרי התווים, מלווים אותם בתנועות ידיים או בהבעות פנים מתאימות. בטוח, אם כן, שגם בבתי הקפה הפריזאיים עדיין נכתבות פה ושם יצירות מופת. אבל למרות שכל כותב שמכבד את עצמו מחזיק מחברת עור שחורה ויקרה מדי לשרבט בה את שירבוטיו, אף אחד כבר לא באמת כותב בהן רומנים, גם לא טורים לעיתון. ולפטופים? רק תבקש לחבר את המחשב הנייד לחשמל ותחטוף מבט מזועזע, כאילו ביקשת קטשופ ליד הצ'יפס. אבל אולי פעירת מחשב היא דרישה מוגזמת. נתחיל בקפה. התחלה גרועה. הקפה הצרפתי די מחורבן, סלחו לי על הצרפתית. בתצורתו הבסיסית, אספרסו, הוא לא נוראי, אבל קפה הפוך לא יודעים איך להכין כאן. אפילו במעדניה של פושון היה ההפוך בשמונה יורו גרוע לא פחות מאשר הסטנדרטי שנמכר בארבעה. למדתי, אם כן, להתפשר על קפה נואזט, אספרסו עם מעט חלב, משקה שלא מצליחים להרוס כאן כמו את ההפוך, וגם עולה חצי ממנו.
פרט לכמה בתי קפה שמגישים בראנץ' במחירים מופקעים, בעיקר לתיירים, כמו Ladurée היפהפה ברחוב בונפרטה בגדה השמאלית, בשעות הבוקר מזכירים בתי הקפה הפריזאיים בעיקר את קפה צמרת. ההוא, כן. אין מוזיקה ואין שנסונים, אין בגט ואין קרואסונים, אין ספרים ואין עיתונים. יש קפה. ונואזט, אם תתעקשו. בכלל, בפריז, כמו כל דבר אחר בפריז, בתי הקפה מתנהלים בסדר יום מוגדר. על הבוקר נכנסים הקבועים לקחת קפה. הם לוקחים את הקפה שלהם על הבר, מעלעלים רגע בעיתון היומי המקופל על הבר, ובשנים האחרונות אפילו לא מלווים את תידלוק הבוקר הזה בסיגריה.
אחרי ששורת הלוקחים קפה מתפזרת לעמל יומה, אז אפשר לשבת לקפה. את זה אני דווקא מחבבת בקפה הצרפתי: כמו על הספסל הצרפתי, גם בקפה אתה יכול לשבת לגמרי לבד. אפילו לא מוכרחים לעשות משהו. להיפך, ככל שתעשה פחות, תיתפס אינטלקטואלי יותר. ועכשיו לממצא מדהים: במרבית בתי הקפה, שום דבר לא מוגש ליד הקפה. גם אם לבית הקפה צמודה מאפיה משובחת בעל בית הקפה ישלח אותך, פורע החוק הרעב בשעות הלא נכונות, לקנות לך את קרואסון השקדים שלך בעצמך, ואף ירשה לך לאכול אותו ליד הקפה. או הנואזט. אבל משהו מהמטבח? חכה לצהריים.
לקראת חצות היום חייבת הישיבה חסרת התכלית להיפסק. עכשיו אוכלים. כי בבתי הקפה הצרפתיים מותר להתבטל בשעות המוקצבות לכך. תרגיש חופשי בין תשע לאחת עשרה וחצי, בין ארבע לשש וחצי, השעות שבהן לוקחים משהו לשתות, ובית הקפה הופך לבר רחובי נעים. צריך שתחליט, מראש, למה באת. כי אם תאמר שאתה אוכל, מיד יצפו ממך להזמין ארוחה מלאה, ואם תפגין היסוס, תבקש להתחיל בכוס יין ואז לראות אם מתפתח לו הרעב שמצדיק להוציא עשרה יורו על כריך, יאסוף המלצר בהפגנתיות את כוסות היין והסכו"ם והמפית.
חסרה כאן הנינוחות הזאת, הישיבה הזאת שמרשה לעצמה להתפתות לרק משהו קטן. כי אין משהו קטן, ואוכלים רק בזמן הסעודה. אז אולי סלט? אוי ואבוי, הם קוראים בשם הזה לאוסף מה-קשור הירקות המבושלים, עם הביצה הקשה החצויה, שתי פרוסות ז'מבון והרוטב השמנוני שאמור לחבר בין כל אלה. תשכחו גם מסיידר חם בחורף, וקפה קר כהלכתו אפשר להשיג, אם מוכרחים, רק בסטארבאקס. אבל מה שבעיקר נעדר מבתי הקפה הפריזאיים, היא רשת הקורים הדקיקים, הבלתי נראים, שעוטפים את בתי הקפה התל אביביים. המלצרית כבר יודעת שבשבילי נואזט, כרגיל, ושהילדים שלנו בני אותם הגילאים, ואפילו הבטחתי שאביא לה גלויות מהביקור בישראל. בבית הקפה הזה אפגוש מדי פעם חברים מהשכונה, ינופנפו פה ושם שלומים ויוחלפו נשיקות ואיחולי יום טוב. אבל בסופו של דבר, בתי הקפה הצרפתיים, כמו הצרפתים, הם פרודות זהות למדי של שכונתיות מצומצמת.
ואילו בתי הקפה הישראליים, כמו הישראלים, ינסו בכל כוחם לחפש את הייחוד שלהם, את הנישה שלהם והקהל שלהם, ואחרי שימצאו את כל אלה, לא יוכלו להתנתק מהשבט שלהם. קפה "מיכל" בדיזנגוף, "מזה", באחד העם, "נוח" באחד העם צפונה משם ועד "נחמה וחצי" מול הריסות "הבימה" הנבנית מחדש ואפילו "מטילדה" במעוז אביבה המרוחקת, כולם, בסופו של דבר הם סניפים של אותה רשת, חדרים שונים של אותו בית, תחנות ריענון על אותו מסלול ידוע מראש. באחד תוכל להיות אמא מהגן ובאחר יועצת ארגונית במשרדה הארעי, בשלישי תוכל לכתוב שעות, ברביעי – להעמיד פנים שאתה כותב אבל בעצם לנחש מה כותבים האחרים, ואל החמישי תיקלע ברגעים שבהם לא תמצא את עצמך ושם, תדע מראש, מישהו שתכיר כבר ימצא אותך. בכל אחד מהם תוכל להרגיש בבית, או בבית הקפה שלך, אבר חיוני באותה רקמה אנושית אחת חיה.
* פורסם באוגוסט 09', בטור שלי "מפריזה", במוסף 24 של ידיעות
– – –
באותו עניין:
צ'רלס ברמר, כתב הטיימס מפריז, מספר על דעיכת בתי הקפה בצרפת, ועל החלצות הממשלה לעזרה.
Le loir dans Le Theiere הוא בית קפה במארה, או בית תה בעצם. אבל הוא מוצלח מאוד, בעל מרקם ניו יורקי ומאפים מעולים ועוגות לא פייריות. היחס אנטיפתי לעילא, הכסאות מגובבים, אבל המיל פיי היה נפלא, וגם הסן מרסלן המותכת.
ב-Lina's יש קפה מוצלח (!), דברים קטנים וטובים לאכול לידו ואפילו אפשר לעבוד בו בניחותא. ואם תתנו לי די כסף לבזבז בצומת אחת, אני אשקיע את כולו בין החנויות שעליהן הוא צופה: Paul & Joe, Y, והשלישית החדשה והשווה – All Saints Spitafields, שהייתי מתמכרת לה, לו אך היה לי עדיין אופנוע.
וכמובן מי שבאמת רוצה לסייר בעקבות לוחמיו העשויים ללא חת של בית הקפה הצרפתי, ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר, לא צריך להרחיק לכת, אלא להפקיר כמה שעות בין הרובע השישי לארבע עשרה.
