החיים לצד פרנקופיל מדופלם לימדו אותי לצרוך את העיר היפה בעולם בצניעות ובמתינות. פעם אחר פעם. כל פעם קצת. הפעם, הפרנקופיל הפתיע עם שני כרטיסים לתערוכה המדוברת של דיור (שעליה כבר קראתם כאן בגלויה המצוינת של אורון אורי) וחלון של 48 שעות לעשות בו כל מה שלא הספקתי לעשות בביקור בן היומיים ביולי האחרון.
גן עדן אבוד
האם גני העדן האמיתיים והיפים ביותר הם דווקא אלו שאיבדנו? בקביעה הזו של מרסל פרוסט, הסופר האהוב על המעצב איב סן לורן, הרהרתי ביציאה מהמוזיאון החדש שלו ברובע ה-16 (שגם עליו כתב אורי, ואני רק יכולה להצטרף להמלצה עליו כאתר חובה). אולי בגלל שמבחינתי החוויה הפריזאית היא בדיוק זו: גני עדן קטנים שמתגלים במהלך הביקור, והופכים יפים עוד יותר עם החזרה הביתה. כדי להיאחז עוד רגע בחוויית הביקור המרגשת, עצרתי בדרך חזרה ממנו בגן עדן קטן נוסף – פיסטשרי קסום (סורי, אבל "פיסטוקיה" זה ממש לא זה) שמצאנו בפינת הרחוב. אם כבר לאבד חוויה כה חזקה, אז לפחות עם חופן נאה של פיסטוקים מצופים ביד.
La Pistacherie
5 place de l`Alma
שלום, קולט
מנת הסוכר הנאה התפוגגה עד שהגעתי לסנט הונורה, ימים מספר לאחר שאבד לו עוד גן עדן פריזאי קטן – חנות הקונספט האייקונית "קולט". עובדים שעמדו בדלת החנות ומשכו ממנה מגדלי קופסאות עצובים מפלסטיק אישרו סופית את מה שהכותרות בשרו חודשים ספורים קודם לכן. היי שלום קולט, אתגעגע.
סל "פן"
ילדותי בקיבוץ הייתה משובצת בסלי צבעוניים לחלוקת מזון מחדר האוכל. הם נקראו סלי "פן", מין קיצור לא ממש מוצלח ל"פן יחלקו משהו". נזכרתי בסלי השוק הפשוטים דווקא בשדרת החנויות היוקרתית, בחנות הפופ אפ הצבעונית והמזמינה של בית האופנה מרני (המאכלסת פריטים ייחודיים שהכנסות מכירותיהם יועברו לעמותה לסיוע לילדים). הסלים הצבעוניים שמלאו את החלל הקטן הזכירו לי בפעם המי- יודע-כמה שהנוף הנשקף מהמקומות הכי רחוקים הוא דווקא נופו של הבית.
Rue Saint-Honoré 231
עד ה-31 בינואר
מפן לפן (בלי אף מילה על לה פן)
מעט פחות גרנדיוזית מהתערוכה של דיור אבל בשום פנים ואופן לא פחות מרשימה – התערוכה המוקדשת לפועלו של הצלם אירווינג פן היא ביקור חובה עבור מי שמתכנן קפיצה לפריז בחודש הקרוב. גם דיור וסן לורן מהדהדים כאן מהקירות, ומי שיכול להכיל את הטריו המנצח הזה באותו היום (48 השעות שהיו לי לא הציבו לי ברירה אחרת, אבל גם בדיעבד לא הייתי מתכננת את היום הזה אחרת), יבוא על סיפוקו.
Irving Penn, Grand Palais, עד ה-29 בינואר, בגראנד פאלה.
אם יש, בכל זאת, גן עדן
אין ביקור בעיר שבו אני לא פוקדת את פלאס דה ווז' – גן עדן אורבני יציב שאף פעם לא מכזיב. בקיץ הביקור ילווה בגביע של גלידה מתוקה מדי ובחורף – בקפה מריר ויקר מדי ב-Carette. הכיכר ההדורה היא ה-מקום לספוג בו את ההיכרויות והגילויים האורבניים החדשים אך גם ה-מקום להיפרד בו מהאבדות הקטנות, בתקווה שכפי שהבטיח פרוסט, הן רק תהפוכנה ליפות יותר.
– רעות חפץ שוורץ היא עתונאית ואשת תוכן בתחום האופנה והלייפסטייל. מכורה לעיר היפה בעולם מאז 2006. עם, ואולי בלי קשר, סאקרית של חולצות פסים איכותיות (פטי באטו היא עדיין הבחירה המנצחת). לשנה החדשה מבטיחה לעצמה: לחזור ללימודי הצרפתית.
