לקח לי כמה דקות להבין מה יש להם אלה, עם אמצעי המניעה בכל מקום: מתקן שמפיק ג'ל לטיהור הידיים לפני הלחיצה על כפתורי המעלית בקניון ענק, היפהפיה האסייאתית המדוקדקת, שאוכלת בשולחן לידינו בתיאבון גדול כשידיה עוטות כפפות חד פעמיות וכמובן – מסכות המנתחים בכל מקום ועל כל אחד.
כן, גם סארס, בסדר. אבל בעצם, כל ההפרדות האלה ואמצעי הטיהור והסינון והפיקוח הם ניסיונות נואלים לרסן את היצר ההונג קונגי, הרעב לטעום מכל העולמות שבצומת ביניהם היא מצוייה. כאילו לולא מעטפות הניילון ההרמטיות האלה, חוומרי החיטוי ואמצעי הפיקוח הנוקשים, תעלה העיר הזאת על גדותיה מרוב תאווה, תציף את העמק הרחב, תחדור דרך חלונות בנייני המשרדים ותמלא את בורות הענק שמחכים להצמיח בתוכם את המגדלים הבאים שיימכרו כמפוארים והיקרים ביותר ועם הנוף היפה ביותר בעולם.
סרטים מלהיבים כמו Inception שמציעים לקפל את העיר, להכפיל אותה, לשקף אותה בתוך עצמה, לערום את בנייניה זה על זה, להפוך כל גרם מדרגות לציור מביוסי של אשר, הופכים חדשות ד'אשתקד ברגע שמתהלכים בהונג קונג. אם עיר רגילה מתקיימת במפלס אחד, בדרך כלל, וערים בנות מזל, שיש להן תחתית, מזרימות את הדם והאנשים במישור אחד נוסף, תת קרקעי, בהונג קונג מפלס הרחוב הוא רק הצעה אחת אפשרית מבין כמה. בהונג קונג, נוסף על מפלס הרחוב והמפלס התת קרקעי של הרכבת התחתית, מתקיים מפלס נוסף, של גשרים עיליים שמחברים בין קומותיהם הגבוהות יותר של הבניינים המרכזיים. חוץ ממנו, מדרגות נעות שמטפסות במעלה העיר (ובערב משנות כיוון ויורדות ויורדות לעבר בטנה) מאפשרות לכל הלך להשקיף לתוך חלונות הבתים ולראות איך דירות של קשישות, על פי הכביסה התלויה על המרפסת, משתבצות בטבעיות בין משרדי עיצוב, סטודיות של ציירים, מכוני פדיקור-מניקור, שיזוף ועיסויים וחנויות בגדי ילדים. יש בדיוק רגע כדי להתרשם מהשלט או מחלון הראווה החטוף בזמן המעבר על פניו באלכסון במדרגות הנעות, אבל איך בכלל מוצאים אותם בסופו של דבר?
זאת לא עיר לעגלות; אבל תינוקות שיגדלו בה יפתחו תפיסה מרחבית גמישה ורבת אפשרויות. נשים על עקבים דקים וגבוהים מצליחות לא רק ללכת את כל זה, להעביר כרטיס במתקן שמזכה אותם בתגמול כספי על הליכה ברגל במסדרונות, כי המדינה מבקשת לשמור על בריאות תושביה. קניונים נחשבים כיכרות עירוניות לכל דבר ועניין, ועדיין הרחובות ריחניים ורועשים באופן תוקפני.
בשלושה הימים שבילינו כאן אי אפשר היה להבין את העיר הזאת, מה גם שקשה להכיר את המקומיות שלה, אם יש בכלל דבר כזה: כולם נראים בנקאים בריטיים שנחתו הישר מהסרט מרי פופינס לטריטוריות האקזוטיות, עובדי מגזר התיירות או תיירים כמונו. או במחשבה נוספת, תיירים כמונו, ששכל כך הסתחררו מהמגוון ותנודות הקיצון בין עושר ועוני, סטריליות וזוהמה, יופי וכיעור, שלא מצאו מעולם את דרכם החוצה מבין המבוכים הרב שכבתיים שבהם נלכדו, או החליטו לא למצוא אותה. בשלושה ימים היה גם קשה להכיל את המגוון והעומס החושי, והסתירות שמהדהדות בלי הרף כמו מכת מצילתיים (וזה חוץ מעוד פוסט אחד על אוכל, בקרוב) ועל כן התנצלותי הכנה על גודש התמונות ועל הערפל שמציף אותן ומשטיח את הצבעים (והריחות).
זאת הונג קונג. וגם זאת. וגם זאת. וגם זאת.
0
0
* ותודה לפילי, על העזרה בהבנת העיר ובתכנון הטיול. גלעד פלדמן הוא דוקטורנט שחי בהונג קונג. האתר שלו, Fili's World, הוא מקור מידע עשיר ועדכני על הונג קונג, סין וטייוואן ופילי עצמו ידידותי ומסביר פנים.
