חדר מלון, טרמינל / טובה רוזנבלום

אומרים שצריך ללכת עם התחושות ועם הדבר הראשון שקופץ לך לראש, גם אם הוא משבית שמחות, כמו במקרה הזה. לפני חמש שנים מצאתי את עצמי בלילה ההוא בחדר בסיסי במלון בטרמינל של אמסטרדם, לבדי, רועדת ומתיפחת בבכי. מעודי לא שהיתי בבית מלון ללא מישהו מוכר איתי והסיטואציה נראתה לי מוזרה ומנוכרת. המלון, שהיה אגב לא זול בכלל, היה ממוקם כאמור בתוך הטרמינל מעל ה-Change והיו בו כעשרה חדרים בערך. בחדר עמדה מיטה כפולה ולידה שידה קטנה, הקירות היו חפים מכל תמונה או קישוט. נעילת דלת החדר נראתה קצת חובבנית ולפני שהלכתי לישון, אם אפשר לקרוא לזה שינה, הצמדתי כסא עם חפצים כבדים כדי להקשות על אורח לא רצוי לפתוח אותה.

הכל התחיל מהודעה של קרובת משפחה להתקשר דחוף בדיוק כשבעלי ואני, מלווים במזוודות ותיקי גב, עומדים באוטובוס שאוסף נוסעים מטרמינל אחד בברצלונה לטרמינל אחר, בדרך הביתה, בסיומה של נסיעה קצרצרה אך נפלאה לליסבון. הסתבר שאחי, שהיה באותה עת בנסיעת עסקים בארצות הברית, הובהל לבית חולים בגלל קרע פתאומי במפרצת ומצבו הוגדר כאנוש. בברצלונה היינו אמורים להחליף מטוסים בדרך לארץ,  אבל הידיעה שהכתה בנו טרפה את כל הקלפים.

לא היה קשה לקבל החלטה. בטרמינל בברצלונה, בעלי ואני פתחנו מזוודות והחפצים חולקו מחדש כך שהוא ייקח מזוודה אחת איתו לארץ ואני אקח את האחרת לנסיעה שעוד לא הייתה קיימת באותם רגעים לשיקגו, שם, הבנתי, אחי מאושפז איפשהו. בעלי עלה על הטיסה המקורית שלנו לישראל, כולו דואב ודואג, ואני נשארתי בשדה בברצלונה כדי למצוא, במהירות האפשרית, דרך כלשהי לראות את אחי ברגעיו האולי-אחרונים. המחשבה שהוא לבדו בעולם, בארץ זרה, ללא מכר או קרוב, היתה נוראית, והאופציה שאולי כך הוא ייפרד מן העולם היתה לא אפשרית עבורי.

מכאן ואילך הדברים התגלגלו מהר. בן משפחה קרוב, מסור מאין כמוהו, שידו קלה על הרשת, הסדיר מסלול חלופי תוך שעה: ברצלונה-אמסטרדם – אמסטרדם-שיקגו. דיילת הקרקע בברצלונה הקשתה עלי כששאלה מה הכתובת של בית החולים בשיקגו בו מאושפז אחי. תוך כמה שיחות טרנסאטלנטיות מקוטעות השגתי את המידע הדרוש, והכרטיס בידי.

הגעתי לאמסטרדם הישר לערב סגרירי, קר ורטוב, רועדת כולי בחולצה קצרה. הטיסה משם לשיקגו יוצאת בשלוש לפנות בוקר. אני צריכה לישון איפשהו, מה שלא הותיר ברירה אלא לקחת חדר במלון בטרמינל עצמו כדי לחסוך זמן יקר.

בזמן ההמתנה בשדה באמסטרדם, קיבלתי כמה שיחות מהארץ בהן ניסו לרמוז לי שהנסיעה לשיקגו מיותרת, כי המצב די אבוד וגם כי אין טיסות בחזרה לארץ ויש סיכוי גבוה שאתקע שם ימים רבים. בחצות הגיע טלפון מהארץ ועמו הבשורה המרה. אחי נפטר על שולחן הניתוחים. התקרה התנפצה על ראשי בבום ולאחריו סחרחורת וטשטוש לשניות ארוכות. נרדמתי, איכשהו, אחרי שעות בכי.

כשהתעוררתי לפנות בוקר לקח לי די הרבה זמן להבין איפה אני ולמה. עוד לפני שהספקתי להתארגן לגמרי עם המחשבות כבר הייתי בדרכי לסט הטיסות הבאות, שנמצאו עבורי אחרי הבשורה האיומה: אמסטרדם-קופנהגן – קופנהגן-תל אביב. כל כך הרבה שדות תעופה ביממה אחת, שבמרכזה לינה במלון זר ומוזר.

הגעתי לארץ יומיים לפני שאחי הגיע אליה, בארון. העצב הנוראי שאפף אותי, תחושת ההחמצה והאובדן נמהלו בתחושה מוזרה של מה-עושים-עכשיו-עד-ההלוויה. שלושה חדשים אחרי כן טסנו לכנס באמסטרדם. בטרמינל הראיתי לבעלי איפה החדר ההוא, במלון הכי מוזר בעולם.

– טובה רוזנבלום היא פסיכולוגית וחוקרת, פרופסור חבר במחלקה לניהול באוניברסיטת בר-אילן,  ואמא שלי.