בין שלוש ערים / עידו דמבין

“Because you look around and every street, every boulevard, is its own special art form and when you think that in the cold, violent, meaningless universe that Paris exists, these lights, I mean come on, there's nothing happening on Jupiter or Neptune, but from way out in space you can see these lights, the cafés, people drinking and singing. For all we know, Paris is the hottest spot in the universe.”

(Gil Pender, “Midnight in Paris”)

רגע לפני: למי צלצלו הפעמונים?

עד היום, שנתיים וקצת אחרי שמטוס טרנאסאביה המאובק קלות הניף אותי משדה התעופה אורלי לשדה התעופה בן גוריון, אם אני מתרכז טוב-טוב, אני יכול לשמוע את צלצולי הפעמונים שמאותתים על סגירת השבילים המטופחים שמעטרים את בית הקברות הגדול במונפרנס, ברובע ה-14. לפני שנתיים, לפני שנשאבתי: לתל אביב, לניו יורק, לעבודה, ללימודים, לעברית ואנגלית וכל הג'אז הצבעוני שנלווה להמולה טרנסאטלנטית, הייתי שם. גרנו אז, אני ושי זוגתי, בדירה קטנה, 900 אירו לחודש לא כולל הסקה, טלוויזיה, חשבון סלולרי או אינטרנט, בבולוואר אדגר קינה. את הבקרים היינו מעבירים עם קפה קטן מהמקינטה וחתיכת בגט עם גבינה, זכר ליציאת הבולנז'רי מהערב שלפני. את יום העבודה היינו כורכים במעילים שהותאמו מבעוד מועד לצעיפים, כובעים, כפפות וחשבון בנק דליל למדי. ואת הערבים היינו ממלאים ביין בחמישה-שישה אירו מהסופרמרקט הקרוב, או וויסקי שנקנה בזול באותו הסופרמרקט ממש, בעצת המוכר. וכמו אצל המינגויי ב'חגיגה נודדת', היינו באמת מאוד עניים ומאוד מאושרים.
זו פסקה שנקראת כמו אגדה, או סיפור, או חלום. ובאמת, פריז הייתה ועודנה מעין חלום – וכשחלום מתגשם הוא אף פעם לא מושלם בדיוק כפי שהיה כשצץ בראשינו בפעם הראשונה. אבל זה עדיין חלום שמתגשם.
הגעתי לפריז במקרה. הייתי בן 28, והרקע שלי בכל מה שקשור לטיולים ברחבי תבל הוגבל עד אז לכמה חודשים בדרום אמריקה, ביקור אפוי למחצה באמסטרדם וצפייה בריאל מדריד מפסידה, לדאבוני, לברצלונה במשחק שייזכר לימים כאחד הגרועים שהתרחשו בין שני הצדדים. וכמובן, נסיעה לפולין בתיכון. וזהו. אלא שרצה הגורל ובחרתי לפתוח באותם הימים במערכת יחסים עם מי שהייתה עד אז ידידתי מהלימודים, ממחאת הדיור, מכל מיני מקומות – והיום היא אשתי – רגע לפני שהיא נסעה לה לחצי שנה של לימודים בסיאנס-פו פריז. כל מה שידעתי עד אותו הרגע היה שפריז היא עיר הקיטש, שהסורבון הוא בי"ס ששמו נישא למרחקים ושצרפתית היא חלום רחוק. היא עדיין כזו, כמעט חמש שנים אחרי. זה התחיל בשני ביקורים בעיר – בחורף, בקור, בגשם – ונמשך כעבור שנה וחצי במעבר דירה משותף, עבודה והתחלה חדשה. וקצת לפני שעזבנו את העיר, עמדנו מול פקיד עטוי סרט בצבעי הטריקולור שהשיא אותנו כדת רוסו ודה-בובואר. כאמור, חלום. והדבר היחיד שהקיץ אותי מאותו חלום היו אותם פעמונים בבית הקברות, שזירזו את המבקרים לעבר ההפי האוור (כך היא גם נקראת בפריז והיא אכן מביאה ליציאה מוקדמת מהעבודה) בפאבים הסמוכים שעיטרו את השדרה למרגלות טור מונפרנס, המגדל המכוער ביותר, ולכן הנקודה הטובה ביותר להשקיף ממנה על פריז בלי להרגיש שהחמצת משהו.

צילומים: שי ביאליק

החיים בורוד כהה
פריז לא הייתה עדינה כלפינו. אני לא דיברתי את השפה, והייתי תלוי בשי שתפרשן עבורי את דבריו של כל רוכל וסוחר. לא הבנו את כל החוקים. לא היינו רגילים למזג האוויר ולא לאותן שעות קשיחות שבהן מסעדות מגישות קפה, צהריים או ארוחת ערב. המבנה הלא שגרתי של רחובותיה, משולשים על גבי משולשים המוגבלים על-ידי גינות ציבוריות מצופות חצץ בצבע אפור בהיר ומעלה אבק, עם בניינים בגובה שש קומות לכל היותר וחצר פנימית שיכולה לאכלס בניין נוסף, והכל תחום בכביש היקפי שהופך אפילו את הקבורה בעיר לעניין נדלנ"י טרחני ונתון למו"מ (אני יודע, כי שי כתבה על זה עבודה סמינריונית) – כל אלה היו חדשים. שונים. אחרים. וממילא, כשניסינו לבקש באגט, למשל, נדמה היה שתמיד טעינו. כשביקשתי "Une" באגט, קיבלתי “Un" באגט. וכשהיא ביקשה "Un" באגט, קיבלה "Une" וחוזר חלילה. ופרצוף שמזכיר אמוג'י זועם תמיד התלווה למילים.
בדיעבד, אני מבין, הייתה זו טירונות מזורזת ותו לא.
יש מי שיגיד שלפריז מערכת חוקים נוקשה, מקודדת, מסורבלת. כזו שמצריכה מדריך או לפחות ספרון נוסח "צרפת For Dummies", מהסוג שנפוץ מאוד בניו יורק, אליה הגענו לפני שנה. אבל האמת היא שאם פריז צריכה ספרון, ניו יורק צריכה ספר – ותל אביב או ירושלים מצדיקות כנראה טרילוגיה ומעלה.
כי כן: יחסית לעיר חופשיה ומאושרת, פריז היא גם עיר חשדנית ומסוגרת, קרירה ומרוחקת. כמו הפריזאיות שעשן הסיגריה, ממש כמו אל יואב טוקר בגרסת החמישייה הקאמרית, מתאבך משפתותיהן המלאות וממלא את האוויר – כך גם העיר.
הקפה מוגש בבוקר, אבל זמין גם אחה"צ. ועימו, תמיד, יוגש גם החשבון ותינתן לך הבחירה: מתי לשלם, מתי ללכת. בארה"ב, אגב, עם החשבון מגיעה הוראה: "פנה את השולחן". האוכל מוגש בשעות ספציפיות (כלומר, אלא אם אתה מעוניין לאכול בביסטרו – שם הכל גמיש וזמין בכל שעות היום). המלצר בדר"כ מבוגר, זעוף ויחיד אל מול עשרות סועדים. אבל השכר שלו מעוגן בהסכמי עבודה והתשר שהתיירים משאירים הוא עלבון במקרה הטוב, כי פשוט אין צורך. בזמן שבישראל המלצרים הם חיילים משוחררים שמצפים – כמעט בצדק – מהסועדים לפרנס את התואר הראשון שלהם או לפחות את הטיול להודו, ובזמן שבניו יורק לכל ארוחה נלווה טקס חישוב המס ולאחריו טקס שני לטובת חישוב הטיפ – בפריז מה שאתה רואה זה מה שתשלם.
המטרו, הרכבת התחתית – עמוסה, ונדרשת שעה לפחות כדי לפענחה. אבל מאותו רגע היא שפה שנייה והיא יעילה בצורה בלתי רגילה. היא פועלת עד השעות הקטנות של הבוקר ובשלוש השעות בהן ישנה, היא מוחלפת באוטובוסים בתדירות שניו יורק יכולה רק לפנטז עליה. האנשים על הקרונות עניים ועשירים כאחד, מצייתים כולם למערכת חוקים שאחר היה קורא לה מסורבלת ואני, אחרי שנה וקצת בתפוח הגדול, קורא לה אידילית: לא עולים בטרם כל היורדים נחלצו; התיק עובר מן הכתף לרצפה עם הכניסה לקרון; כולם נכנסים פנימה במקום לעמוד במסדרון ולהילחם על מקום בדרך החוצה; ומי שכבר רגיל, מדלג החוצה מהקרונות הישנים, בעיקר בקווים שנבנו בעבר ומשרתים גם היום את מעמד העובדים כחולי הצווארון הרבה לפני שהרכבת נעצרה ברציף. כדי לחסוך זמן. יש יותר כבוד בהחזקת כרטיסי מטרו ישנים קטנים בכיס מאשר בהחזקת שטרות חדשים.
הרחובות בפריז צפופים. כלומר, אם פלוני בוחר להסתובב במופטאר או בשאר חלקי הרובע הלטיני, או שהוא מעביר את זמנו בשכונת הוילות המסוגרת והמנותקת של הרובע ה-16. שאר העיר עמוסה בכל טוב: שדרות רחבות ידיים לצד סימטאות קטנות מרוצפות אבן ישנה, רחובות קטנים שמטפסים על גבעה שטביעת אצבעה הטופוגרפית כמעט נמחקה מחמת מאות שנות בנייה, סדקים קטנים שדרכם נכנס האור. בין לבין, כאמור, מתברר שזו "עיר גנים" של ממש. הגינות, שנסגרות בכל ערב כדי שלא תהפוכנה למקום מרבצם של חסרי הבית הרבים שמציפים עדיין את העיר, הן זירת התרחשות סואנת. הורים צעירים לא צריכים לעזוב לעבר הפרברים כדי 'לרדת לגינה'. ומי שהגינה מאובקת מדי עבורו, יורד לעבר הסן שגם לגדתו הוקמו גני משחקים.
גם מגפות גלובליות לא פסחו על פריז: המהירות שבה רובע מקרי הופך ל"דבר החם הבא" ומיד ל"כל-כך 2017" ולבסוף, שוב, ל"להיט אצל ההיפסטרים", היא מסחררת. הקלות שבה צעירים מרופדים במשקפיים כאילו-אופנתיות ומכנסיים שמגיעים בדיוק עד הקרסול ותואר ראשון באמנות מאקדמיה מקרית בסן ז'רמן, ממלאים את רחובות השכונות החלשות רק כדי לנטוש, מרהיבה. הדבר היחיד שנשאר בכל המקומות הללו הוא הסיגריות, שעודן ממלאות חלק מרכזי, כמעט אינטגרלי, בחיי היום-יום. ולמרות שהמותג משתנה בהתאם לרמת ההכנסה, המכנה המשותף והלא-בריא הזה נותר גם היום עניין של צרפתיות מובהקת.
אבל זה אני. ומישהו אחר אולי יגיד שכל הסיגריות האלה הן בסך הכל דרכה האלגנטית של האומה הצרפתית לבצע התאבדות קולקטיבית עקבית. יש אנשים שהורסים את כל הכיף.

Non, je ne regrette rien
האנשים בפריז זכו לאורך השנים לקיתונות של בוז וביקורת. ההתנשאות, האליטיזם (אפילו ביחס לצרפת ככלל), הסוציאליזם, המבטא המקומי שהופך כל משפט לערבובייה של הברות חסרות פשר. ה"בונזו'ר מיסיידאם" המקוצרר שנועד להכיל גברים ונשים אבל גם לחסוך מהם את הצורך להוסיף אות בין לבין. הקלות שבה הפכו שדרות השאנז אליזה לקניון ענק במימון האמירויות למשך 364 יום בשנה שבהן לא מתקיים בהן מצעד צבאי. המשפט המפורסם ביותר הוא הרי, 'אני אוהב את פריז, רק את הפריזאים אני לא סובל'. מזכיר את תל-אביב, לא?
אבל בשנה של מגורים בעיר נחשפו פניה האחרות. היא פתחה לי את הדלת לחוגים של ישראלים שממש כמוני חיפשו את עצמם בין שאנסון נושן לראפ מחאה נוקב. היא שימשה לי מעבר מעולם הסטודנטים לעולם אנשי המקצוע הצעירים שעדיין, בגיל 30 וקצת ולמרות שקמו מהספה בבית הוריהם, לא יחליטו מה יעשו כשיסיימו את הצבא. עם או בלי תואר ראשון, שני ושלישי. היא לקחה אותי למסיבות דירה אינטימיות מרובות (ואולי היה זה המבט התלוש או הניסיון להתחבר באמת, במקום לשפוט באופן אוטומטי). היא פתחה בפניי את פסטיבל חג המולד לרבות היין החם והסיידר הרותח והשוקולד הנוטף שמוגשים בו, למרות שצרפת מפרידה בין דת ומדינה. לפחות שם, בניגוד לארה"ב, מבינים שכדי להחליק את ההפרדה המגושמת הזו יש צורך באלכוהול. איכותי, שופע וזול.
ובכלל, בתור אדם שמוצא נחמה בלנהל את הלו"ז הבלתי אפשרי שלו בגוגל קלנדר, שמספר לי שנותרה לי רק חצי שעה כדי לסיים לכתוב, הנכונות הצרפתית לקבוע פגישות ואירועים ממרחק חצי שנה ויותר הייתה עבורי נפלאה. החברים הטובים באמת הלוא ימצאו את דרכם לכוס היין הקרובה לביתך גם בלי הזמנה. עבור כל היתר, התכנון-למרחקים הזה חוסך אלף ואחד מפגשים מקריים עמוסי מבוכה שתמיד נגמרים ב'צריך לקבוע מתישהו'. גם ה'בוקר טוב' המאולץ-משהו במעלית נתפס אולי כנוקשה עבורינו הישראלים, אבל אחרי שנה בניו יורק, הוא נראה ומרגיש כמו אלמנט מעודן של אלגנטיות קלילה. אונורה דה בלזק אמר פעם שמי שלא ביקר בפריז לא ידע אלגנטיות מהי, והוא בהחלט ידע על מה הוא מדבר. אין דבר יותר מקסים מילד בן 3 שרואה איש זר במעלית ואומר בוקר טוב מיסייה בקול דקיק ועמוס ציפייה. ויש משהו מפעים בקלות שבה 'בוקר טוב' שמתחיל באילוץ חברתי נגמר בתחושה שהבוקר הזה באמת לא כזה נורא, למרות שכבר יום שני וכולם עייפים וטרוטי עיניים בדרכם לעבודה.

לחיי צרפת, הארץ הברוכה
ואז זה נגמר. בנסיבות טובות, אמנם: התקבלתי ללימודים בניו יורק והחלטתי לנסוע ארצה לשנה כדי לחסוך כסף בטרם אסע. בצר לי השארתי את אהובתי בפריז יחד עם המינגוויי ופיצג'רלד ודה בלזק ונפוליאון ונורדאו, ואת הסקייפ השארתי פתוח בכל לילה ולילה, משקיעה עד זריחה, וארזתי את שארית התום במזוודה גסה.

בשנתיים שחלפו מאז הספקתי להחליף ארבע דירות בשתי ערים שמשוכנעות בהכרח שהן-הן הלב הפועם של העולם. דילגתי בין הצפון הישן של תל-אביב ליפו הנושנה, ממנה למבואות הארלם בניו יורק ומשם לאפר ווסט סייד השקט והיהודי למהדרין. קיפצתי בין בתי הקפה של רוטשילד והפאבים של דיזנגוף, מרקרתי ספרי לימוד בעודי יושב על ספה ולוגם בירת סמואל אדמס (דוחה למדי) בחלל הלימודים המשותף של אוניברסיטת קולומביה. הדלקתי סיגריה ביפו העתיקה וכיביתי אותה בטיימס סקוור.

ואני עדיין מתגעגע.

תל אביב, וכמוה גם ניו יורק, איננה עיר מזמינה. כן, אני דובר את שפתה. אני מכיר את התרבות שלה, הלוא גדלתי לתוכה. אני בקיא בפוליטיקה שלה ואפילו פעיל בתוכה. אבל יש לי כעת מושג קצת יותר רחב אודותיה.

אולי אני אכן אחד מאותם 'אזרחי העולם': הולך לישון עם "הארץ" וכוס וויסקי סקוטי, מתעורר עם קפה איטלקי וגליון סוף השבוע של "ניו יורק טיימס". מבקש מהספר שיעשה לי 'כמו מוריסי', עוקב אחרי הבחירות לסנאט בטקסס כאילו אי פעם ביקרתי בה, חולם על שינוי שיטת המשטר ואימוץ המודל הגרמני. יושב בניו יורק וכותב בעברית טור פרידה מעיר הבירה של צרפת. כן, זה בהחלט ייתכן.

ואולי פשוט לא כזה רע שם. האמת? לא כזה רע שם. בתל אביב, הכוונה. אולי גם בניו יורק. כן, העיר (בשני המקרים) היא מעין בועה שמייצגת את העולם שהיה יכול להיות אם דת, לאומנות וגזענות לא היו מכרסמות כל חלקה טובה. כן, היא חיה בקצב אחר, מהיר ודורסני. כן, ממש כמו מירי רגב גם לה אין לה זמן לבולשיט. וכן, אם יכולתי להצליח במי מהן, אוכל להצליח בכל מקום. טפו טפו, חמסה.

ובכל זאת, למרות שהיעד הבא אחרי ניו יורק היא שוב תל-אביב, אותה נקודת מפגש של ניו-יורק, לוס אנג'לס ומיאמי, מדי פעם הלב נחמץ. זה קורה כשכוס היין הנסבל-בקושי עולה 20 דולר, ההמבורגר שביקשתי 'מדיום' מגיע חרוך היטב, האובר שהזמנתי כי הסאבוויי שוב בתיקונים מאחר. זה קורה כשאני פותח את החדשות ומגלה שחבר כנסת קרא לעיתונאית ערבייה 'פתיינית שרוצה לקחת את היהודי מעמו' או כשאחד מחבריי (לשעבר) מסביר שהשירות הצבאי שלי או העובדה שביליתי 29 שנים מחיי בישראל ובכוונתי לשוב ולהקים בה משפחה לא משנה, כי עכשיו אני גר בחו"ל כי לא יאה לי תואר שני באוניברסיטת אריאל, והזכות שלי לבקר את הממשלה לא קיימת עוד.
ובאותם הרגעים אני נזכר: בהמנון השני הכי מרגש אחרי 'התקווה'. בפוליטיקה שמעניקה תקווה ונשענת על תחושת שותפות חמקמקה שכזו. בתרבות שמפנימה את הרעיון שעבודה היא חלק בחיים ולא החיים עצמם, ומאפשרת ניתוק בסוף היום וביטחון תעסוקתי בשובך מהווקאנס השנתי, גם אם איזו רפורמה או שתיים לא תזקנה. ביין וסיגריות וחלון פתוח בערב קריר, אבל לא יותר מדי. בשפה שלרגע חשבתי שהבנתי ואז היא חמקה ממני שוב, כמו העיר. בהמינגוויי, שימים שלמים העברתי בהתחקות אחריו דרך הספרים ברחבי הגדה השמאלית. ובעיר, שהייתה לי בית במשך שנה תמימה ולאשתי במשך כמעט שלוש (כולל שלושה מעברי דירות) ולכל אורך הדרך הסבירה לנו פנים, גם אם המילים שיצאו מפיה היו נוקשות יותר. ממילא לא הבנו על מה היא מדברת ואך בהינו בעיניה הירוקות. או אולי היה זה אני והעיניים היו של שי.

"וטוב וחם היה לך שם באולם העשן והצפוף, האדמדם.
לא הכרת לא איש ולא אשה באהבות הרחש הלחוש.
המלצרים החליפו בקבוקים שהתרוקנו באחיהם המחכים,
שהעלו ממרתפי היקבים העתיקים.
היית לבדך. הזמנת חצי ליטר "בוז'ולה וילאז'",
יין הבציר האחרון, מהשנה ההיא, הנחשבת לטובה.
שום רוצח-שכיר לא עקב אחריך,
שום מחלה לא ביקשה את מותך.
עישנת "גולואז". שתית לחיי הצפיפות הנזכרת,
לחיי צרפת, הארץ הברוכה."
(חיים גורי, "בביסטרו ההוא")

– עידו דמבין הוא עורך דין ופובליציסט. בימים אלה חי בניו יורק ועובד בה כמארגן משלחות של סטודנטים מבתי הספר למשפטים המובילים בעולם לישראל. הבלוג שלו, "פרויקט מנהטן", מתפרסם באתר הארץ.