חלומות חינם / יעל קרוב זנגביל // קו פרשת המים 2

אני לא אמורה לכתוב עכשיו, לא את זה. אמורה לכתוב מסמך חשוב לאיש חשוב מאד. במיוחד עכשיו, כשסירבו לי את הגרין קארד אתמול, ועוד לא עדכנתי את האח"מ ואת השרשרת הניהולית שבינינו שלא ממש אגיע עוד שבועיים לסיאטל, להתחיל את הג'וב הנכסף. ליתר דיוק, גם לא בטוח שאגיע עוד חודשיים, או כמה חודשים זה ייקח, ואם בכלל, חס וחלילה.

יושבת בקפה ברוטשילד הרצל, מתחת לסטארטאפ שהקמתי לפני שבע שנים, צופה באלכסון למיקום החדש שלו היום, לגן של הבת שלי, למכון הכושר שלי. זה הגטו שגרתי בו כבר מעל לעשור, גטו מרצון, שבו אתה לא צריך להיכנס לאוטו כדי להגיע מהבית לבית ספר של הבת, לגן, למשרד, לחברות, לבילויים. בועה נוחה, מקום שסוף סוף השתייכתי אליו.

אז מה הכמיהה הזו לעבור לינואר של סיאטל, אני שקופאת כבר באוקטובר בישראל, למה לי להיאבק על מקומי בקורפורייט, עם מאות מדענים, כאילו לא עברו עשרים שנה, ומה החרדה הזו שלא יחכו לי, ואם יחכו, התפקיד שלי יינגס כאילו בילה במעבדה עם מאה עכברים.

מרגע שקיבלתי את ההזמנה לראיון בשגרירות בירושלים בשמונה וחצי בבוקר, רמ"ח איברי היפכו את הגנטיקה שלהם: אספתי מסמכים מקוריים ממשרד הפנים, מס הכנסה, צבא, משטרה, רבנות, אוניברסיטאות, מעבידים. צילמתי חמש תמונות פרופיל שונות בחמישה מקומות שונים וזוויות שונות וגדלים שונים, כדי שאחת מהן בטוח תתאים לדרישות. שקלתי לקחת מלון בירושלים ולבוא עם בעלי שהיה לו השכל להיות אזרח אמריקאי. או לקחת מונית שלא אתבלבל בדרך. מילאתי דלק ביום שלפני. שמרתי שעתיים לנסיעה של שעה, נתתי לבעלי לכוון שעון, כי האופטימיות שלי איחרה לשתי החתונות שלי ובוודאי לכמה של אחרים. אפילו למשקיעים שמהם ביקשתי לקושש כסף הייתי מאחרת. אפילו לאח"מ ההוא, שבשבילו הייתי אמורה עכשיו לכתוב מסמך.

באתר השגרירות הזהירו שדקה איחור תעלה בתשעה חודשי עיכוב – גזר דין שמשמעותו ביטול העיסקה עם הקורפורייט. בהתחלה הסתבכתי בדרך, אחר כך היו קצת פקקים, ואז הפקקים התרבו כמו כינים על ראש ילדה בגן עירוני כשאמא נוסעת לחו"ל לשבוע. ווייז התריע כל כמה דקות על "האזארד ריפורטד אהד", ואני הרגשתי מה זה לרצות להרוג את השליח. אפילו הוראות הגעה מגוגל מפס הדפסתי מראש, למקרה שתיגמר הבטריה, שיאבד החיבור לאינטרנט, שסלעים יפגעו באוטו שלי כשאנהג במזרח ירושלים ויפגעו בנושא בשורת ההאזארדים והפקקים, ואשאר הולכת רגל שמנווטת את דרכי, מדממת אל השגרירות, אך מגיעה בזמן.

וכשווייז הראה שאני הולכת לאחר כבר פתחתי חלון לבקש מאופנוענים חולפים שייקחו אותי טרמפ למזרח ירושלים, כן, גם בלי קסדה זה בסדר, מקרה חירום, כן, אשלם להם אלפיים שקל במזומן, זה מה שהבאתי ליתר ביטחון לשגרירות, אם תהיה עוד איזו אגרונת להוסיף, למרות שכבר שילמתי הכל מראש. הייתי מוכנה להשאיר את האוטו באמצע כביש מהיר ומזדחל, ולהסתכן באונס ורצח על ידי אופנוען שאני לא יכולה לבדוק את הפרצוף שלו מתחת לקסדה, ולהתנחם בזה שאחרי גיל שלושים וחמש, קראתי, הסיכון לאונס יורד דראסטית.

הגעתי לשם, כמה דקות אחרי הזמן, מצויידת בחרדת מסמכולוגיה ואיחורים, בנוסף לתיק מסמכים עצום שהוא בלבד היה צריך לזכות אותי באזרחות אמריקאית. אהה! כולם בתור עם רעלות. לכן הסטטיסטיקה של קבלת גרין קארד מייד אחרי הראיון כל כך נמוכה, עודדתי את עצמי. הייתי בשירותים כשקראו בשמי, מלמלתי בטון אגבי, מאומן היטב. גולשת ממוכנות להרשים את המראיינת, הוצאתי בגאווה את החוזה מהקורפורייט. הסברתי מה זה מדענית שותפה. הכי בכיר בארגון, כן. ומה התחום המדעי בדיוק, אינטלגנציה מלאכותית: עוזר לך, מבין אותך, עונה לך על כל השאלות, אפילו מפטפט איתך, כן, כן, וכן, האדרתי את התחום, זה פשוט יעשה כבר הכל במקומנו. אבל למה היא שואלת כל כך הרבה שאלות, הגם היא שובניסטית ובגלל שלבשתי חולצת תחרה של וינס אני לא נראית לה מדענית. מילה שמתגדלת מעל עצמה, מדענית.

ביקשה שאשלח קורות חיים. פטנטים. מאמרים. אמרה בטון נחמד שיהיה עיכוב, חודשים, כן, אי אפשר להגיד מראש כמה, אמרה באותה אגביות שבה אמרתי שהייתי בשירותים. ורק כשצפתי הביתה, חסרת שינה וקצת המומה, קראתי את המכתב התקיף והמעליב. הויזה סורבה. חשש לביטחון ארצות הברית, שמא מדענות הבנת השפה שלי תחמש את הצבא הישראלי לאחר שאשוב הביתה, מצוידת בניסיון האמריקאי.

*

אסור היה לנסות להרשים כל כך. עכשיו אני צריכה לשכתב את קורות החיים שלי, שהתגדלו מעל עצמם, להקטין אותם כך שיוסר החשש מעל המעצמה הגדולה בעולם.

החלום שלי, רקום הגידים והעור, רקום הבית החדש שכבר מצאתי, המשרד, התפקיד, הגישושים לחברויות, הרישום לבתי הספר של הבנות, החלום הזה תלוי ועומד. אי הבנה הזויה מאיימת להפיל את השרפרף שהוא עומד עליו. אבל אולי לא. אולי ההגיון יעבוד, ואפילו יעשה את זה בזמן, ואפילו יחכו לי, וכל מה שארוויח זה עוד קצת חורף שמשי, עוד קצת זמן עם הבן הגדול שלי שנשאר כאן בצבא, עוד זמן לעשות עבודה מקצועית בשקט, לפני שאני נופלת לקלחת הביצועים והתחרות.

לעזאזל! אני נזכרת. כבר חילקתי את כל בגדי הקיץ המעוצבים שלי לחברות ובנות דודות שניות, כי בסיאטל באוגוסט זה כמו כאן בדצמבר. ובחיוך התאבדתי, ברוך. הרי שלושים ושלוש דקות מהבית החדש שהיה צריך להיות לי יש אאוטלט מעצבים בתשעים אחוז הנחה על המחיר ותשעים ותשעה אחוז על האשמה.

עד שהגיעה ההצעה הזו, הבית שלי היה הכי יפה בעולם, עשרות בעלי מקצוע עבדו על כל פרט בו, במשך שנים ארוכות. כשנכנסנו אליו, חילקתי את כל ספרי העיצוב השווים שאספתי לחברות, כי זהו, זה הבית למות בו. אבל אחרי ההצעה, הבית נעשה לנו קטן. בית בובות יפה. מקרר אינטגרלי, שישים סנטימטר למען הסימטריה עם הארונות האחרים, לא הצליח להכיל אפילו את העלים של החסה, ואיפה לעזאזל שמים את כל תחפושות הדיסני וערימות הצעצועים שקניתי להן בחזרה מכל נסיעה עיסקית, כל חודשיים, ואחר כך כל חודש. הרי הצעצועים הם אלו שמתרבים אקספוננציאלית כשאמא נוסעת כל חודש, לא הכינים. והרי אם אין גרין קארד עכשיו, הרי שתהיה נסיעה לארצות הברית כל שבועיים, יהיו ג'טלגים, יהיו עוד צעצועים לפיצוי, עטופים בבושה ואשמה.
עד שהגיעה ההצעה הזו, התמקחתי עם חברות על להיפגש במתחם הגטו שלי, לא לבזבז חמש דקות נסיעה, לא להיכנס לאוטו. ואחריה, ששתי לקנות בית אמריקאי בפרברים, שבשביל לצאת ממנו מוכרחים אוטו.

עד ההצעה, הייתי במקצוע הכי טוב בעולם. סופסוף מצאתי את המקום שלי, במקצוע, עם החברים והמשפחה, אחרי ההגירה מבני ברק, והשנים הארוכות מדי שלקחו לי ללמוד את השפה והבגדים והקלילות לכאורה, עד שקבעתי לי מקום בבועה, שהיא שלי עכשיו. אבל אם גלגלי ההגיון יעבדו שם, והבקשה שלי תאושר, אהפוך למהגרת בפרבר של סיאטל, עם עוד שישים אחוז מהגרים, בעיקר מדענים ומפתחים מהודו וסין. שוב אצטרך ללמוד את הכללים, רק כדי לשבור אותם.

מה לך סיאטל זרה זו. תתגעגעי שם עד מוות לבן שלך, שנשאר בצבא. עד שתמצאי חברות טובות תצטרכי כבר לחזור. רק עכשיו נולדו לך אחיין ואחיינית שאפשר להסניף. תיזכרי בערגה איך יכולת להפר את הכללים, כי את מכירה את החוקים. איך הילדות שלך רוקדות בין שולחנות בתי הקפה, בלי שתילחצי שהן שרות בקול ואוכלות בידיים. איך את מוצאת מקום במסעדות מבוקשות בזמני שיא כי את יודעת איך לשאול את המארחת. איך את מתלוננת על קור של אמצע החורף, כשבסיאטל זאת הטמפרטורה הממוצעת באוגוסט בשמש.

שלווה עכשיו! אני תובעת בצרחה פנימית.

*

בלילה שאחרי הבשורה הסתנסתי. גוף זר, קטן ומוצק, פלש לי למוח, שולח זרועות דרך הסינוסים עם צבתות של כאב לכל הצדדים. זרועות של חרדות, אכזבות. אכזבה על שהשתדלות היתר שלי, רכובה על רובוט מילים זאטוטי, התנגשה בטנק בירוקרטי המכוון לזיהוי רובוטי אוייב הדור הבא. וחרדות, שיימחץ לי החלום התפור לפרטיו בתפירת עלית. שלא אוכל לעבוד חמש שנים, מתשע עד חמש, סוף סוף עד חמש הנכסף, כמו כולם, ואחרי חמש השנים לחזור לישראל, לשבת על גג פנטהאוז שמשי, אך מוצל בעלי גפן ותאנה, בסמטה קטנה מרוטשילד, ולכתוב, בלי לדאוג לפרנסה. ויותר גרוע מזה, הפחד שלא אוכל להיות עם עצמי. די, נמאס לי מהמחיר, אני מתגעגעת אל עצמי.

ואיך שאני כותבת את זרועות החרדה וההרס, אני יודעת ששום בירוקרטיה לא יכולה למנוע ממני להיות עם עצמי, ברוגע, להיות עם המשפחה שלי, ולכתוב זה בכלל בחינם. והרי אני בת מזל, או בת עשרים ושתיים שנות עבדות פרך בהיי טק, וגם אם אשאר בארץ, אני יכולה להתפרנס בכבוד פלוס פלוס, ולכתוב, ולאהוב, ולהיות עם משפחתי, ועם עצמי, ואפילו יהיו לי שמש, משפחה, חברים, קצת פחות מאמץ והשתדלות מהגרים להשתלב, אולי אפילו יהיה לי יותר רגוע מלנסוע. למה המח שלי נצבט בפחדיי, כשהכי גרוע שיכול להיות הוא לעשות את כל החלומות שאני מתכננת אחרי החזרה לארץ כבר עכשיו. אולי זה מה שכל כך כך מפחיד אותי?

ככה הייתי תמיד: נאחזת בחלומות גבוהים וחמקמקים. החלום לאהבה מושלמת עם בן זוג מסויים ומושלם לכאורה, שתמורתה הייתי מוכנה לחתוך את העולם. חלום היזמות, הסטארטאפ, וההצלחה. הרילוקיישן לתפקיד הזה. בסוף אני תמיד משיגה מה שאני רוצה, אחרי אכילת סרטנים לא מבושלים, ככה זה כשנאחזים כל כך חזק. אני משיגה, ואחר כך אני כבר רוצה להיאחז בחלום הבא לעוף אחריו, כשהחיים של הכאן והעכשיו מתנהלים באגביות. את עפה אל חלום, או נסה מן המציאות.

אני יודעת בלב ובסטטיסטיקה שרוב הסיכויים שזה עיכוב קטן, וגג תוך חודשיים זה יאושר. תמיד כשטוב אפשר לחשוש לאבד את זה, כשיש הבטחה למצוין אפשר לחשוש שזה לא יגיע. רק כשרע אפשר להפסיק לפחד.

אני רושמת חלומות קטנים שאגשים אם הבירוקרטיה תדרוס את החלום הגדול. חלומות חינם. ללכת כל בוקר על חוף הים, מוקדם. לכתוב. לרוץ. לרקוד. להרשות לעצמי כמו פעם: להיתקע באמצע גריבת גרביים, ולחלום. להיות הרבה עם הבנות. לייעץ, באגביות, בשביל הפרנסה, ללא התאבדות. להכריז על סדר תשתיתי בבית, שיסדר את עצמו. להעיז לעשות לי עוד חברות, בלי לחשוש שאין זמן, כי עוד מעט אני נוסעת. לחיות עכשיו את החיים שתיכננתי לעוד חמש שנים.

לאט, לאט, זרועות הכאב נספגות. במקומן מתפשטת תחושה ששום דבר לא יוכל לי.

התקף שלווה.

0

– יעל קרוב זנגביל היא מומחית לטכנולוגיית הבנת שפה, נשואה ואמא לשלושה, יזמת וכותבת (ברגע זה לפחות)

~ לכל הפוסטים בפרויקט "קו פרשת המים" ~