געגוע לגעגוע

לפריז התגעגעתי עוד כשחייתי בה. יש דברים כאלה, כמו סוכריית הקרמל מנגו פסיפלורה של ז'אק ז'נאן. כשהיא נמסה בפה, אפשר לטעום בו זמנית אותה, ואת העדרה.

פריז עוטפת, מלטפת את כל החושים, אבל לתפוס אותה אפשר רק כמו שתופסים בועת סבון. חבל אפילו לנסות. אולי בגלל זה, זאת העיר שבה בכל פינה אנשים כותבים. עוד לפני שהם מצלמים, יושבים ומתעדים בכתב יד צפוף במחברות נייר, מנסים ללכוד פרפרים במעופם.

אחרי שלוש שנים בפריז, כשעמדנו לחזור לישראל, סיפרנו למלצרית בקפה השכונתי, לשכנים ברובע ה-12, למורות בבית הספר. התשובה של כולם היתה אחידה ומשונה: C’est un choix, הם אמרו כולם. זאת בחירה.

מה פתאום choix.

הנסיעה לפריז היתה בחירה. משוגעת, נועזת, רומנטית, מ-אוד לא כלכלית. עזבנו עבודות ולקוחות ודירה וגנים ולקחנו את עצמנו ושתי פעוטות, וטסנו אל הלא נודע. לא ידענו תמורת מה אנחנו מחליפים את חיינו הדי טובים. אבל זאת בדיוק היתה הבחירה אז, הבחירה בלא נודע.

אבל החזרה לישראל? כמו להתחתן או לעשות ילדים, או להבדיל כמו לעזוב את הבית; גם העזיבה של פריז היתה החלטה קשה עד כדי כך שהיינו זקוקים לפורס מאז'ור. תקן באוניברסיטה הוא הצעה שאי אפשר היה לסרב לה. אז בכאב בטן גדול – לא סירבנו.

*

ובשברון לב.

קארי ברדשו מחשבת חודש לשנה. ככה היא מתזמנת שברונות לב. על מערכת יחסים של שנה, הגיוני להתאבל חודש. על שנתיים – חודשיים. על שלוש שנים – שלושה חודשים.

כך הזכרתי לעצמי כשחזרנו הביתה. נחתנו כאן בשני באוגוסט 2010, ביום הכי חם בשנה. חזרנו לדירה שלנו, לשכונה שלנו, לעבודות שרצינו. חזרנו הביתה, למשפחה וחברים, לחיבוק אוהב וחם.

חם. אוי, כמה היה חם; קקי של כלבים מהביל על המדרכות. ככה היה חם.

סט אנ שואה. זין, שואה.

שׁוֹאָה.

טוב, לא צריך להגזים. וניסיתי שלא. אבל נחתתי כאן עם לב שבור וזנב בין הרגליים. הלב שלי כאב, ויותר ממנו כאבו לי העיניים. לעיניים שהורגלו לטיפוח הפריזאי האובססיבי, אפילו ונציה נראית מוזנחת. אז תל אביב? ישראל? עם התריסולים ודודי השמש ומסתורי הכביסה? הרגשתי שזרקו אותי מגן עדן.

ספרתי: חודש, עד שנתאקלם בחזרה בדירה שלנו. חודשיים, עד שיתחילו הלימודים. שלושה חודשים, עד שיעברו חגים, ויישבר החום המזויין ונפסיק להזיע והרחובות יהיו פחות מהבילים ופחות מסריחים. יהיה נעים יותר, ופריז תהפוך זיכרון רחוק ומתוק.

אבל קארי ברדשו טעתה. שיברון הלב שלי נמשך שלוש שנים.

אולי בגלל שהשנים שלנו בפריז היו דחוסות כמו שנות כלב. בשלוש שנים שם הספקנו כמות חסרת תקדים של תערוכות, מסעדות, מאפים, שוקולד, חברים חדשים, מילים חדשות, טעויות כמו שלא עשינו מעולם. שלוש השנים שלנו בפריז היו בעצם עשר שנים, או עשרים. מתימטיקה לא למדתי שם, זה בטוח.

אז חזרנו, אבל לא באמת הצלחתי לחזור. לילדות נשאר מבטא צרפתי דקיק, ולי נשאר מבטא מסוג אחר: להקדים שלום לזרים בחדר המדרגות, לבחור בקפידה לחם ופירות, להיבהל כשמישהו חודר למרחב שלי בלי הודעה מראש.

שנים אחרי שחזרנו, מכרים עוד הופתעו לראות אותי ברחוב. גם כשהזעתי כמו מוסכניקית בקיץ, טענו שיש לי ניחוח של פריז או של הדיוטי. אולי זאת היתה המלתחה שנרכשה בשנים של סיילים, אולי זה היה מרחמים.

מרחמים.

כי הייתי שבורת לב. שבורת לב ומוצפת געגועים.

מוצתת געגועים, ליתר דיוק.

מה היה מצית אצלי געגוע?

מה לא.

הבגדים של הילדות, שעוד היו צרפתיים למשעי.

בגדים שלי, וסיילים בכללי.

תיקים של מונופרי.

אזכור של פריז בחדשות, מעבר על מידות החום החזויות.

צרפתית. אוי, צרפתית.

בפעם הראשונה בכיתי פה מול מדף הלחמים בסופר. לחם לבן ולחם מלא ולחם שיפון ולחם כוסמין, ואני רק רציתי  baguette tradition pas trop cuit ושני Pain au chocolat s'il vous plaît.

וזה עוד כלום, לעומת שאלות על פריז.

תחשבו על מישהי שנפרדת ממישהו – סט אן שואה, אה? – וכל הזמן שואלים אותה: איך בכלל עזבת אותו? מה חשבת לעצמך? הוא לא חסר לך?

ואז, גם שואלים:

מה הכי טוב בו? לא, אל תספרי לנו על האזורים שכולם מכירים, זה לתיירים. ספרי על אלה שרק את מכירה. ספרי על פריז השכונתית, האישית, הסודית, ספרי על פריז שלך בבקשה. מה זה תודה! ואיך הכי טוב להגיע אליה משדה התעופה?

אבל למה בעצם התגעגעתי כשהתגעגעתי לפריז?

לקו 6 של המטרו, ללחם ולגבינות, לתאנים הבשלות. לטעם הטוב, לאנינות, לעדינות, לשנינות. לשאננות. אבל בעיקר לזרות, לפלירטוט המתמשך עם מקום שהוא מספיק מוכר לי, שאני מתמצאת בו, אבל הוא לא שלי, לא באחריותי ולא באשמתי. התגעגעתי לעיר המקלט, לפתח המילוט, לכסא המפלט, לידית הזאת שאפשר למשוך ברכבת והיא תעצור את הכל, אני רוצה לרדת.

מעולם לא התגברתי על הגעגוע לפריז, על כמה שהיא חסרה לי. כל קיץ נסענו לפריז לחתום בש.ג., לשמור על השפה, לשמר את הקשר או את האשלייה. זו המציאות שהתחילה להפריד בינינו, לחדור לכדור הזכוכית שבו החזקתי את פריז; ולא עזרו הניעורים ופתיתי השלג.

פעם, באוגוסט גשום במיוחד, במסעדה ברובע ה-14, התפתחו חילוקי דעות עם בעל המסעדה, שהפכו לחילופי דברים שנהיו פתאום שטף של קללות שכוונו נגדנו אישית, נגד ישראל ונגד העם היהודי בתפוצות. יצאנו לרחוב רטובים, צודקים, ונעלבים ומאוד רעבים. כשעלינו על המטוס, עזבנו אחרינו פריז קצת אחרת.

ואז היה הפיגוע המחריד במערכת של שארלי הבדו, ואז הטבח בבטאקלאן.

הקיץ נסענו, אני ושותפתי המרכזית לגעגועים, זאת ששומעת במקלחת אדית פיאף. מסע הרכבות שלנו התחיל במרסיי, אקס אן פרובנס, עם עצירה בלונל, עיירה קטנה שהזמינה לבמת הבידור של יום העצמאות שלה את הזמרת זאז. היה אדיר. למחרת, בעוד שלוש רכבות, דרך נים, הגענו לפריז, לרו מונטרגיי, לבית של חברים. מרוב עייפות ושלוש קומות עם שתי מזוודות, נשארנו בבית ולא הלכנו לראות את הזיקוקים. באותו זמן ממש, בניס, דרסה משאית של גלידה 86 אנשים.

מכירים את הבקרים האלה שבהם קמים ומגלים שבזמן שישנו התהפך העולם? עוד אחד כזה. מה לנו ולניס, זה בכלל קרה בעיר אחרת, מאות קילומטרים מכאן, דיקלמתי לעצמי, לעצמנו. אנחנו בפריז, הזכרתי לנו, ובפריז ננהג כפריזאים. ובאמת, אספנו את עצמנו, הלכנו לקנות ז'מבון, פרומאז' ובגט טרדיסיון פא טרו קווי, ומיץ תפוזים ופטל ותותי יער בשני יורו החבילה. ובביס הראשון שנתתי בברי על הבגט, נפל לי כתר ולקח איתו לתחתיות השאול את שאריות השן.

וככה, עם בור גדול בין השיניים, וחור גדול בין הבטן ללב, ככה הסתובבנו בפריז אבלה והמומה, יפהפיה, ועשירה ומעניינת, שוקקת ומבוהלת.

וזה לא שאני לא מתגעגעת. אני עדיין מחכה שצרפתים יתפסו אותי ברחוב לשאול איך מגיעים ואני אתפוס אותם לתרגל עליהם קצת צרפתית.

אבל חלק מהגעגוע, הוא געגוע לגעגוע, לפריז של 2010, כמו שהשארתי אותה, כמו שנדמה לי שהיתה כשנפרדנו.

– קטע שכתבתי וסיפרתי בערב "פריז – תל אביב", בסדרת "אנטי שפע", ערבי תרבות בצהרי שישי בתאטרון תמונע, שעורך חגי ליניק.