מהומות לכאורה בכיכר המדינה / מפריזה

את שמה של פלאס דה לה נסיון, הכיכר שלידה אנחנו גרים, היה קל לתרגם ל"כיכר המדינה", לו רק היתה בה חנות נעליים אחת הגונה. אין בה חנויות בגדים בכלל, אבל יש בה תחנת מטרו משופעת בקווים, סופרמרקט, בנקים ובתי מרקחת, חנות ספרים מתוקה, כמה בתי קפה גדולים ומאפיה שהבגט טרדיסיון שלה היה פעם הטוב ביותר בפריז.

ויש בה הפגנות.

כמו כל דבר בפריז, גם השביתות וההפגנות הם עניין עקרוני של מסורת מפוארת. הפגנות הסטודנטים של 68', שיחד עם השביתות של אותה תקופה, גרמו בסופו של דבר לדה גול לפיזור האספה הלאומית ולהכרזה על בחירות חדשות כמו גם לשינויים חברתיים משמעותיים. למהומות האחרונות, של אוקטובר 2005, היה ניחוח אחר. אלה היו המהומות של צרפת החדשה, ההטרוגנית, עתירת המהגרים. זכוכיות נופצו, מכוניות נשרפו, והמהומות הותירו את חותמן העז, פחד ורסיסי הבנה לבעייתיות הטמונה בריכוזים המתוסכלים של מיעוטים, זרים, עניים, מובטלים, מופלים לרעה.

אנחנו הגענו לצרפת שנתיים אחרי שוך המהומות, וכשהדירה שלנו בחרה אותנו, לא היינו מודעים לתפקידה הציבורי של הכיכר הסמוכה. בפעם הראשונה שהשכונה שלנו נמלאה בשוטרים חמורי סבר, הנחתי, באופן טבעי, שיש התראה נגד פיגוע. חמושה בשתי הילדות שלי, ככה שברור שכוונותיי אינן איומות, העזתי לפנות לאחד השוטרים, ולברר איתו מה בעצם קורה כאן, אז שמעתי לראשונה על הפגנת יום המחר. המהומות הקשות של 2005, התברר, גרמו לרפובליקה להתחמש כנגד אחד האויבים היחידים שנותרו לה: העם הצרפתי, כלומר החלק הפעיל שבו.

לפני כל הפגנה נצבע האזור שלנו בכחול-משטרה. הרחוב שלנו נחסם לתנועה, ושוטרים מסתדרים בהיקפה של הכיכר, המוקפת בסרט אדום-לבן, כמו סימון של זירת פשע לפני התרחשותו. הכיכר והרחובות הסמוכים לה מתנקים ממכוניות חונות לבל יפתו את המפגין התמים להצית אותן, וכלבי חבלנים מרחרחים את המכוניות והאופנועים שעוד נותרו בסביבה, בחיפוש אחר חומרי נפץ.
עד כה, הנוכחות המשטרתית הכבדה עמדה בניגוד מוחלט לקלילותן המפתה של ההפגנות. כשהפגינו כאן נגד קיצוץ במערכת החינוך, אלפי בני נוער בג'ינס ושרוואלים ואולסטאר , וגם בכובעים והצעיפים והז'קטים שבכל זאת הזכירו שאלה נולדים עם סטייל, החזיקו שלטים שביקשו לא לצופף אותם בכיתות עד זרא, וחלקם גם שרו ורקדו בשרשראות פרחוניות על ראשם. יותר מכל הזכירה ההפגנה הפקה דלת תקציב של הסרט "שיער". שורת שוטרים ארוכה ונחושה התקדמה לעברם, כדי לעצור את התקדמות מעגל הרוקדים. למה, ביררתי עם אחד השוטרים, בעודו מיישר לימין. זה לא נראה מסוכן. והוא ענה: אני לא יודע, ככה אמרו לי. גם הוא לא נראה מסוכן.

ביום חמישי האחרון התקיימה בפריז שביתה כללית, השניה השנה, אחרי זאת של ינואר. ירידת כוח הקניה הצליחה לאחד איגודים רבים ושונים של עובדים ממגזרים שונים לגמרי. הקשר ביניהם, שנרקם באינטרנט, הבשיל לכדי שיתוף פעולה נדיר של סקטורים ובעלי אינטרסים שונים. הכעס, כרגיל, מופנה כולו לעבר סרקוזי. מכיוון שהוא שומר על פרופיל גבוה, מכרסם בסמכויותיו של ראש הממשלה ועוקף את השרים, הוא גם חוטף, אישית, את כל האש. המדבקה הנפוצה ביותר בהפגנה, היתה "קאס טואה פוב'קון" (עוף מפה, טיפש אומלל, בתרגום חופשי), קללה חריפה שסרקוזי השליך מול מצלמות לעברו של מתנגד בסלון החקלאות בשנה שעברה, ועכשיו חוזרת אליו כאלפי בומרנגים קטנים, לסמל את היותו מלך הבלינג בלינג ואבירה של קרלה ברוני, אבל לא מנהיג העם. מתסיסה במיוחד היא פעולתו למען תקרת המס, ששומרת על המרוויחים הגדולים לבל ישלמו יותר מחמישים אחוז מס, בעוד העניים וסתם עמך צרפת, נותרים בלי מענה לקשיים הכלכליים שהמשבר העולמי כפה עליהם.
הערכות המשטרה ברחובות הסגירה את העובדה שלפחות המשטרה חושבת שההפגנה עומדת להיות מרשימה בהיקפיה. ואי אפשר היה שלא להדבק ברוח האופטימיות בפובור סנט אנטואן, המוביל מנסיון לבסטיליה, בה צעדתי להפגנה עם אנטואן, מרצה לכלכלה ושכן שלנו. זאת לא רק השמש היפהפיה שהתייצבה לדגל. אלה גם הכבישים הרחבים הסגורים לתנועה שמעניקים תחושת חופש של יום כיפור, והאנשים שמילאו את השולחנות כאילו היה זה יום שישי של צהריים תל אביביים. ריח המנגל, המזון הרשמי של הפגנות ואירועים המוניים, שכיסה את החלק המזרחי של העיר, הזכיר את יום העצמאות, רמז מטרים לחגיגה עממית.

אולי מעט משונה להתרשם דווקא ככה מהפגנה גדולה, אבל אין דרך אחרת לומר זאת: היה מקסים. הקהל היה מגוון וער, שלטים של ארגונים מכל הסוגים והמינים – אנשי אקדמיה, אמנים, עובדי רפואה ציבורית, מורים – תבעו לדאוג לעם, ומי יכול להתווכח עם זה. לכיכר הבסטיליה צעדו ארגונים בעלי אג'נדות שונות ומשונות: לוחמים למען פתרונות הדיור לצד הפנתרים הוורודים שדואגים לזכויות ההומואים, למשל. פעילי שמאל ידועים הסתובבו על המדרכות העמוסות, ושוחחו עם העוברים והשווים. באוונו בומרשה דיבר דניאל כהן-בנדיט, הוא דני האדום, מנהיג הפגנות הסטודנטים של 68', עם איש אקדמיה מודאג. לאחרונה תוקנו שורת חוקים שפוגעים בניהול האקדמיה והמחקר בצרפת, ודני האדום, היום נשיא הירוקים בפרלמנט האירופי ועדיין ג'ינג'י, רשם את תלונותיו של בן שיחו על נייר שהוציא מהכיס, שעון על קיר הבניין הסמוך.

תזמורות ניגנו שירי לכת וגרוב, והקריאות במגאפונים נגד סרקוזי, עם הרעד התמידי שמתלווה לקריאות במגאפונים בכל מקום בעולם, נשמעו ממילא כמו "לחם עבודה". אנטואן הציג לי את המשתתפים: כאן, עיתונאי חשוב חותם על עותקים של עיתון שמאל ידוע, פה, בדרן שמאלני ידוע, לוחץ ידיים. "ואלה", הוא חזר ובשמחה הצביע על קשישים, בורגנים ונערות בבגדים מסודרים מדי, "בכלל לא נראים כמו השמאלנים המצויים".

בלילה, במרפסת שלנו, שפרוסה צרה של הכיכר ניבטת ממנה, בעודי מספרת בטלפון לחבר, על קורות יום החירות-שיוויון-אחווה שהיה לי כאן, צעק לי האיש שעל המחשב, שבאתרי החדשות הישראליים כותבים שהיו כאן מהומות, שבכיכר נסיון שרפו תאי טלפון, שפוזר גז מדמיע. מתמיה.
למחרת, ביציאה מבית הספר, שוב פגשתי את אנטואן, שאמר: "בטח, לא שמעתם סירנות של משטרה? תארתי לעצמי שההפגנה הסתבכה, אבל זה לא היה רציני. בדרך כלל אלה צעירים שמוצאים בהפגנות הזדמנות לפרוק את עול החינוך הצרפתי הנוקשה".
גם אנחנו, נזכרתי, שמענו את הסירנות בזמן ארוחת הערב. הילדות נעצרו רגע כדי לשאול מה זה, אבל האזניים המבוגרות שלנו מורגלות בהן. ובכל זאת, אחרי יום משכנע של מעורבות אזרחית ושביתה כללית מוצלחת למדי, היה משונה לקרוא שהיו כאן בפריז מהומות. "נו, גם אנחנו חושבים שאצלכם יש כל הזמן פיגועים", סיכם אנטואן. "קפה?"

– פורסם לראשונה ב"24" של ידיעות אחרונות.