במסיבת הפרידה שלנו מפריז, שהיתה גם יומולדתי, קיבלתי מחברים מחברת עבת כרס מנייר ממוחזר, כרוכה בעור בצבע בורגונדי, מלופפת בשרוך. הם התכוונו שזה יהיה הפנקס שלי, רק קצת יותר מפואר מכרגיל. אבל המחברת עבה והדפים הממוחזרים כבדים הם, לא משהו שאפשר לשאת בתיק ככה ולשלוף כשיש משהו שמוכרחים שלא לשכוח. אז החלטתי שהיא תהיה מחברת ההדבקות שלי.
הילדות שלי הן אספניות בלתי נלאות: עלים מאדימים, ציורים קטנים שציירו, גזרי עיתון. בתערוכות יפות חיפשנו תמיד גם איזו גלויה למזכרת, והן הטמינו אותן בקופסת המזכרות או בתיבת האוצרות, או בימים מסודרים יותר, הדביקו באלבום המתאים. ואז התחשק גם לי, והחלטתי שהמחברת שקיבלתי תהיה המקום שבו אני אדביק את כל מה שאני ארצה לשמור, כל מה שארצה שיזכיר לי משהו.
אלא שהיא כבר חודש ומשהו מחוץ לארגזים, מחכה על המדף, מביטה בי בציפיה או בהתרסה, ולא מצאתי שום דבר להדביק בה עדיין.
עד שראיתי את הפוסטר של המופע של מיה ותומר 2.0. ואחר כך את הגלויות עם אותה התמונה, שיש בה משהו רומנטי ומכמיר לב בו זמנית, והיא מסקרנת, כי המיה והתומר, השחום והג'ינג'ית, מתחברים כאילו היו שם פרטי ושם משפחה, וה-2.0 מתחבר אליהם, שלא נחשוב לעצמנו שמדובר באנקת גבהים.
סליחה מיה ותומר, זאת אני שחיסלתי את מלאי הגלויות בכל מקום בעיר שבו הן היו מונחות.
באמת שלא היה לי חשק ללכת. אכזבה אחת יכולה להיות מעייפת דיה כדי לחסל פרודוקטיביות של יום עבודה שלם. אבל קניתי כרטיסים יום קודם, וזה היה הערב האחרון עם חברה אהובה, שממריאה עוד יום-יומיים לעיר הרחוקה שבה היא מצאה את ביתה.
תוך זמן קצר דהה עוקצן של ההבטחות שלא קוימו, של רצונות שהחמיצו, של תכניות שצריך עכשיו לתכנן מחדש.
כי המופע של מיה ותומר, שעובדים יחד כבר עשרים שנה, ושעליהם לא שמעתי מעולם קודם לפוסטר הזה ששבה את ליבי, היה פעולת נגד יעילה נגד כל המוקשים הקטנים שחיבלו ביומי.
בחלק הראשון, "אלסקה", של מיה שטרן, היתה תנועה טובה, דינמיקה בין שלוש רקדניות, גוף, תלבושות מצוינות של ענבל ליבליך ומוזיקה טובה, וציצים נהדרים של אחת הרקדניות שהבדים רמזו להם בפירוש. אל תשאלו אותי של מי הם היו, לא רוצה להיות פורנוגרפית והאמת היא, שאני גם לא יודעת. וחוץ מזה שכל הזדמנות כשרה בשביל ציצים נהדרים שייצאו לחופשי (הלאה סינורי ההנקה. לא קשור, חיפשתי הזדמנות לומר את זה), זה גם מה שמאוד אהבתי בכל הערב הזה, שהיה סקסי ויפה באותה מידה שהיה מעורר מחשבה ותחושות.
ב"מראות בתקרה", של תומר שרעבי, המוזיקה התחילה רמה מדי ומטרידה, וקטע התיאטרון גרם לי לנוע באי נוחות בכסא, ואת דואט החתן-כלה החיזורי-רצחני נדמה שכבר ראינו כמה פעמים, אבל שלושה רקדנים כמעט ערומים זזו ונשמו והתפתלו זה בזה, מגישים לנו את עצמם, זיעה וגוף ועור, כמעט כמו חמר ליצור בו.
מכיוון שהערב היה סוג של סיכום של פעילות משותפת של תומר ומיה, ההמשך הטבעי היה בסרט, סליחה, וידאודנס, שערכה לירז פאנק מקטעים שונים של עבודות שלהם במשך השנים. האם וידאודנס יכול להיות גם יפה וגם מצחיק בוזמנית? עובדה.
אבל שיאו של הערב היה "אושר", מאת ובביצוע מיה שטרן ותומר שרעבי. רק שניהם, בבגדים משרדיים שהולכים ומופשלים, ידיים שנתחבות בין רגליים, כפות שאוחזות בישבנים, והם מרימים האחד את השני, או נזרקים יחד בעוצמה, ומתפשטים ונאבקים רגע אחד. ובמישנהו תומר מיישר בעבור מיה, בתנועה כמעט בלתי נראית, את החצאית שטיפסה מעלה בלהט העניינים. המוזיקה והוידאו שיתפו פעולה עם דואט שהיה הוכחה שאינה זקוקה למילים (רק טיפונת משלי ודי כי לרקוד אני לא יודעת), על כוחם של השניים, העוצמה והאפשרויות שטמונות במתח ביניהם, בקונפליקטים, בתשוקה.
והם אפילו לא זוג (גיליתי בסוף, כשפנים מוכרות שלא ראיתי יותר מעשור, שאלו אותי: מה, לא ידעת שמיה היא אשתי?).
יוני
21 אוק 2010לפי השם – הבלוג מתיימר להיות המדריך הסודי לפריז. מאז שחזרת לארץ, הוא הפך לבמה למבחר הגיגים אישיים. כמובן שזכותך, ובטוח שיש מי שאוהב את זה, אבל מבחינתי, יש כבר מיליונים באינטרנט שיודעים לכתוב יפה ומספרים על הדרמות של חייהם.
בקיצור – אם זה כבר לא מדריך נפלא לפריז, אז למה שלא תשני את שם הבלוג, כדי שלא יטעה אנשים ויתאים לפאזה החדשה בחייך. או לחילופין – אולי את מכירה כותבים נוספים הנמצאים בפריז היכולים להתארח אצלך באתר ולהמשיך לדווח מהשטח ולתת מדריך חי נושם ומצויין לפריז, כפי שהבלוג הזה היה בעבר.
יש סיכוי?
רוני
21 אוק 2010לא, לא, תפריזי עוד, פריזאית. איך עשית לי חשק!
(גם לראות את ההופעה, אבל לא רק. אפילו לא בעיקר).
כנרת
21 אוק 2010יוני, נדמה לי שלמעלה משלוש מאות האייטמים שיש בו על פריז עדיין מכשירות אותו להיות מדריך סודי (ונפלא? אני מקווה. כך אמרו לי) לעיר הזאת, ועדיין תוכל למצוא כאן ביקורות מסעדות, מסלולי טיולים ייחודיים ושאר ירקות (אורגניים, בלדי, משוק הילדים האדומים, אם תרצה). הגיגים, אגב (סליחה, מסרבת לראות בזה מילה גסה) היו כאן מפריז. ייתכן שהמבטא הצרפתי שיווה להם נופך של חשיבות שמתנדף מהם כשהם נכתבים מהלבנט.
הכתיבה מתל אביב תקבל בקרוב מקום ייחודי לה, ואני מקווה גם להמשיך בדרכים שונות את הכתיבה על פריז, אבל תהליכים כאלה לוקחים זמן.
ורוני: תודה. בברכת עונג שבת, ההנהלה.
רונית
21 אוק 2010ואולי מחלקת קשרי לקוחות תשקול להוסיף לשם הבלוג תוספת מקומית עכשווית כמו "פריזאית בתל אביב"?
אולי כך לפחות יקטן מספר התלונות?
כרגיל, שמחה את כותבת ונהנית לקרוא, ולשם שינוי יותר קל ליישם ההמלצות.
עכשיו אני מבינה איך נגמר טוב היום, ויפה שכך יצרנית היית בבוקר (או בליל)
כנרת
21 אוק 2010מחלקת קשרי הלקוחות שוקדת על הפיצוח האסטרטגי של הפיצ'רים החדשים של המוצר (או ערוצי התקשורת). מהדירקטוריון מסרו שצוותי המיתוג, השידרוג והקיטרוג מודעים לתנאים החדשים, עובדים על זה, וכשיהיה מה להודיע – יודיעו ברמה.
ורגע ברצינות: נדמה לי שמי שמצטערת יותר מכל על המרחק מהחיים מפריז היא הח"מ. וכמה שאני מצטערת על אי שביעות רצונם של חלק מהקוראים, אני גם איכשהו שמחה בו, ובוודאי מבינה אותו (או אותה? איפה העורכת הלשונית הצמודה של האתר?). חיפשתי וממשיכה לחפש פתרונות נוספים.
אורלי מזור
22 אוק 2010אותה, לדעתי. האי מסתפח אל השביעות.
ולעניין האי-שביעות, לדעתי, עם כל הכבוד לפריז, ויש וכו' – אני בעניין מפלס הכנרת. באשר תלכי אלך. תכתבי מטימבוקטו או משדרות – מעניין לי לקרוא אותך.
יוני
22 אוק 2010תודה על התגובה. שלא יצטייר שאינני אוהב את הבלוג, אבל הרגשתי שהיה צורך להגיד את את זה…
🙂
יפעת
22 אוק 2010ראשית עוד אף פעם לא פירגנתי לך בכתב רם אז שאפו, אני מפה ונהנת מהבלוג ומקווה להשתמש בו גם בפריז שאצליח להגיע אליה.
ושנית, למרות שנעשה פה דיון כבר בנושא רציתי להוסיף את דעתי אם היא רצויה ולהגיד שבעיני השם של הבלוג צריך להישאר כמו שהוא. בלי שינויים בלי כיוונים ובלי התנצלויות, בלי מאמצי ה"מערכת" לרצות זוטות של קוראים מתקשים, מי שרוצה ימצא בבלוג מה שהוא צריך ומי שרוצה "להתעסק", כמו שאפשר בוירטואליה- ללא סיכון ,יעיר את הערותיו ויתבלבל…השם שרת אותך נאמנה עד היום וטוב שם…
רוני ב.
22 אוק 2010הי
אהבתי מאוד את כל מה שכתבת גם על פריז וגם על תל אביב. בתור אחת שגרה בתל אביב שנים את ממש יודעת לבטא את התחושות שהעיר הזו יכולה להוציא (לטוב ולפחות…) אל תפסיקי בבקשה! זה ממש מרענן. (ולדעתי השם פריזאית חייב להישאר)
שרון
22 אוק 2010בשבילי: רק תמשיכי לכתוב את המבט המאיר שלך ולתבל בתמונות.
שלומית
24 אוק 2010שם הוא רק שם. אני לא מבינה על מה הטרוניה.
והרי מדובר בבלוג – כתיבה אישית ולא מחייבת. מי שרוצה – נרשם, מי שלא מרוצה – מבטל הרשמה.
מי שרוצה לשמוע רק על פריז, והבין מהבלוג שחזרת ארצה – אולי שיבטל את המנוי?
אבל ממני – תל אביבית ששנה שעברה חזרה מארץ ניכר עם הרבה געגועים (לשם) – אני דווקא מאוד מתחברת לסטטוס שלך עכשיו.
וגם כשאת כותבת על פחי זבל שכונתיים זה עדיין מעניין. הכשרון הוא מה שעשה את הבלוג, לא רק הנוף הפריזאי.
כנרת
24 אוק 2010תודה לכם, טוב לשמוע את דעותיכם. כאמור, הכל מחשבות רלוונטיות, לתצורה ולאופן ההגשה.
נורית
24 אוק 2010בתור תל אביבית לשעבר, שכבר יותר מידי שנים נמצאת בגלות בכפר סבא, אני נהנית לקרוא את סיפורי תל אביב שלך בדיוק כמו שאהבתי את סיפורי פריז.
מסתבר שאת מצליחה להכנס לקרבי העיר שלך, למצוא את הקסם שבה והכי חשוב, להעביר את זה הלאה.
כיף גדול
אופקטנה
24 אוק 2010תל אביב, פריז, העיקר שאת.
יוני
24 אוק 2010או.קיי פעם אחרונה. תיארתי לעצמי שמייד אותקף בידי כמה סניגוריות כועסות וידעתי מה הן יגידו. ועדיין — יש משהו במה שאמרתי וגם בעלת הבלוג יודעת את זה. עובדה שהיא הייתה הפחות מתלהמת מכל החבורה. יאללה ביי.
כנרת
24 אוק 2010הי, יוני, אין צורך להסיק שכל תגובה שהיא בעדי היא בהכרח גם תגובה נגדך.
אין ספק, אני כבר לא בפריז, וזאת עובדה שאיש לא יוכל להכחיש (אם כי אני מנסה מדי פעם). לשמחתי כי רבה, לאתר קוראים רבים ומגוונים מאד. חלקם עוברים וחופרים בו לפני נסיעה לפריז, אחרים קוראים בהתמדה מסיבות שונות: בגלל פריז, בגלל המבט שלי עליה, כי הם לא טובים בסוליטר.
הגיוני שיהיו רצונות שונים ביחס לדרכו, והאמת – אני ממש שמחה שיש לקוראים של האתר רצונות ביחס אליו, זה כשלעצמו כלל לא מובן מאליו. והלוואי שהמשך דרכו (ודרכי) תוכל להמשיך ולהיות די מעניינת לקוראי האתר, ואינשאללה – גם לחדשים.
כנרת
24 אוק 2010ואם אתה עובר כאן שוב, למרות היאללה ביי, קפוץ לראות את הקומיקס של אסף חנוכה בפוסט הבא, הוא ימחיש יותר מכל את מצב העניינים.
הופעות מחול
18 מאי 2011מדריך לפריז לא רע בכלל. יוני אמר את הדברים באהבה