במסיבת הפרידה שלנו מפריז, שהיתה גם יומולדתי, קיבלתי מחברים מחברת עבת כרס מנייר ממוחזר, כרוכה בעור בצבע בורגונדי, מלופפת בשרוך. הם התכוונו שזה יהיה הפנקס שלי, רק קצת יותר מפואר מכרגיל. אבל המחברת עבה והדפים הממוחזרים כבדים הם, לא משהו שאפשר לשאת בתיק ככה ולשלוף כשיש משהו שמוכרחים שלא לשכוח. אז החלטתי שהיא תהיה מחברת ההדבקות שלי.
הילדות שלי הן אספניות בלתי נלאות: עלים מאדימים, ציורים קטנים שציירו, גזרי עיתון. בתערוכות יפות חיפשנו תמיד גם איזו גלויה למזכרת, והן הטמינו אותן בקופסת המזכרות או בתיבת האוצרות, או בימים מסודרים יותר, הדביקו באלבום המתאים. ואז התחשק גם לי, והחלטתי שהמחברת שקיבלתי תהיה המקום שבו אני אדביק את כל מה שאני ארצה לשמור, כל מה שארצה שיזכיר לי משהו.
אלא שהיא כבר חודש ומשהו מחוץ לארגזים, מחכה על המדף, מביטה בי בציפיה או בהתרסה, ולא מצאתי שום דבר להדביק בה עדיין.
עד שראיתי את הפוסטר של המופע של מיה ותומר 2.0. ואחר כך את הגלויות עם אותה התמונה, שיש בה משהו רומנטי ומכמיר לב בו זמנית, והיא מסקרנת, כי המיה והתומר, השחום והג'ינג'ית, מתחברים כאילו היו שם פרטי ושם משפחה, וה-2.0 מתחבר אליהם, שלא נחשוב לעצמנו שמדובר באנקת גבהים.
סליחה מיה ותומר, זאת אני שחיסלתי את מלאי הגלויות בכל מקום בעיר שבו הן היו מונחות.
באמת שלא היה לי חשק ללכת. אכזבה אחת יכולה להיות מעייפת דיה כדי לחסל פרודוקטיביות של יום עבודה שלם. אבל קניתי כרטיסים יום קודם, וזה היה הערב האחרון עם חברה אהובה, שממריאה עוד יום-יומיים לעיר הרחוקה שבה היא מצאה את ביתה.
תוך זמן קצר דהה עוקצן של ההבטחות שלא קוימו, של רצונות שהחמיצו, של תכניות שצריך עכשיו לתכנן מחדש.
כי המופע של מיה ותומר, שעובדים יחד כבר עשרים שנה, ושעליהם לא שמעתי מעולם קודם לפוסטר הזה ששבה את ליבי, היה פעולת נגד יעילה נגד כל המוקשים הקטנים שחיבלו ביומי.
בחלק הראשון, "אלסקה", של מיה שטרן, היתה תנועה טובה, דינמיקה בין שלוש רקדניות, גוף, תלבושות מצוינות של ענבל ליבליך ומוזיקה טובה, וציצים נהדרים של אחת הרקדניות שהבדים רמזו להם בפירוש. אל תשאלו אותי של מי הם היו, לא רוצה להיות פורנוגרפית והאמת היא, שאני גם לא יודעת. וחוץ מזה שכל הזדמנות כשרה בשביל ציצים נהדרים שייצאו לחופשי (הלאה סינורי ההנקה. לא קשור, חיפשתי הזדמנות לומר את זה), זה גם מה שמאוד אהבתי בכל הערב הזה, שהיה סקסי ויפה באותה מידה שהיה מעורר מחשבה ותחושות.
ב"מראות בתקרה", של תומר שרעבי, המוזיקה התחילה רמה מדי ומטרידה, וקטע התיאטרון גרם לי לנוע באי נוחות בכסא, ואת דואט החתן-כלה החיזורי-רצחני נדמה שכבר ראינו כמה פעמים, אבל שלושה רקדנים כמעט ערומים זזו ונשמו והתפתלו זה בזה, מגישים לנו את עצמם, זיעה וגוף ועור, כמעט כמו חמר ליצור בו.
מכיוון שהערב היה סוג של סיכום של פעילות משותפת של תומר ומיה, ההמשך הטבעי היה בסרט, סליחה, וידאודנס, שערכה לירז פאנק מקטעים שונים של עבודות שלהם במשך השנים. האם וידאודנס יכול להיות גם יפה וגם מצחיק בוזמנית? עובדה.
אבל שיאו של הערב היה "אושר", מאת ובביצוע מיה שטרן ותומר שרעבי. רק שניהם, בבגדים משרדיים שהולכים ומופשלים, ידיים שנתחבות בין רגליים, כפות שאוחזות בישבנים, והם מרימים האחד את השני, או נזרקים יחד בעוצמה, ומתפשטים ונאבקים רגע אחד. ובמישנהו תומר מיישר בעבור מיה, בתנועה כמעט בלתי נראית, את החצאית שטיפסה מעלה בלהט העניינים. המוזיקה והוידאו שיתפו פעולה עם דואט שהיה הוכחה שאינה זקוקה למילים (רק טיפונת משלי ודי כי לרקוד אני לא יודעת), על כוחם של השניים, העוצמה והאפשרויות שטמונות במתח ביניהם, בקונפליקטים, בתשוקה.
והם אפילו לא זוג (גיליתי בסוף, כשפנים מוכרות שלא ראיתי יותר מעשור, שאלו אותי: מה, לא ידעת שמיה היא אשתי?).
