תקציר הפרק הקודם: ועברו השנים והגיע תורי באמת לעבור לגור באירופה לרגע. בסוף אוגוסט אני והמשפחה הקטנה שלי עוברים לגור בניס, עיר ואיזור שכל מטרתם היא לנקות את הראש מדאגות, ולהתרכז בנופים יפים, אנשים יפים, חנויות יפות, מכוניות יפות וצרכנות נהנתנית. והנה, בחגיגות יום העצמאות של צרפת, הטרור מגיע גם לשם. והמחשבה הראשונה שלי היא: אוי ואבוי. אוי ואבוי על כל האנשים שמתו ונפצעו וחוו את האימה. אוי ואבוי על המשפחות והחברים שלהם. אוי ואבוי על העיר הזאת, שפתאום תצטרך להכניס את שיקולי הביטחון גבוה יותר בסדר העדיפויות שלה, אוי ואבוי. מחלת הפחד הקיומי הגיעה גם לשם והיא הולכת להדביק את כל האזור ולהרוס את הפנטזיה שלי.
והפעם:
והמחשבה השנייה שלי מדלגת במהירות לטיילת של תל-אביב-יפו, וליתר דיוק ליום אחד ב-1 ביוני 2001.
זו היה שישי בערב, ובשעה 23:27 (כך טוענת ויקיפדיה) פוצץ עצמו מחבל מתאבד סמוך למועדון הדולפינריום בטיילת, והרג 21 ילדים שבאו לרקוד. באותה תקופה עבדתי בחדשות נענע, הפיגועים באוטובוסים וברחובות נערמו זה על גבי זה, ובמשך חמש משמרות בשבוע כתבתי המון אייטמים על מחבלים, על הרוגים, על אוטובוסים שרופים ועל הריסות בתים. ובכל זאת, הפיגוע הזה נכנס לי ללב במיוחד, ובמשך שנים ארוכות ידעתי לצטט מהזיכרון את שמות ההרוגים. אולי בגלל שבאמת היו שם ילדים. אולי בגלל הפער בין החיים עצמם לטרור עצמו. ואולי סתם בגלל הקרבה לשגרת החיים שלי. אני לא יודעת למה, אבל אני יודעת שברגע אחד המוח שלי חיבר את הטרור בטיילת של ניס לטרור בטיילת שלנו, ואיכשהו החיבור הזה גרם לי להרגיש שאני יודעת מה עושים עכשיו, שאני נמצאת עדיין בתוך עולם שאני מכירה את חוקיו.
מה עושים אחרי פיגוע? קודם כל מוודאים שאין שם מישהו שאת מכירה. במקרה של ניס, זה היה קל. אני לא מכירה שם עדיין אף אחד. אחר כך, הולכים לראות מה קרה. אבל בדיוק. בלי התמונות. התמונות הן פשע. אבל מלים זה בסדר, מלים מסבירות מה קרה ואיך. אני ראיתי את ההודעה על הפיגוע בשעה 5:43 בבוקר, ולא היו הרבה עדכונים בכלי התקשורת בארץ, אז הלכתי לטוויטר, לחפש את ההאשטאג הנכון, שירכז את כל המידע. ובמשך חצי שעה רפרשתי את ההאשטאג, והבנתי מה שאפשר היה להבין, ורק אז הצלחתי להפסיק רגע את הפניקה המיותרת שמעוררת הודעה על פיגוע, כאילו שמישהו מאיתנו יכול לעשות משהו אחרי שהארוע קרה, ולנסות להבין מה אני חושבת.
מה אני מתרגשת מפיגוע בניס? התחלתי להתווכח עם עצמי בראש, הלא אני מגיעה מעיר שבה היו כמה וכמה פיגועים גדולים בתקופת החיים שלי בה, שלא לדבר על המדינה כולה, שעולה באש באופן תמידי. וידעתי שעוד מעט הטלפון יתחיל לצלצל – לא באמת בשיחות. זה סתם ביטוי נחמד וישן. אבל גם הודעות ווטסאפ מצטלצלות – ובצד השני יהיו אנשים שקרובים אליי, שעבורם הפכתי להיות הפנים של ניס, והם כולם יגידו לי דברים על פיגועים ועל טרור ועל מוסלמים ועל אנטישמיות, ואני, מה אני אוכל להגיד להם? אני אוכל להגיד להם רק: לא, כי תל אביב. כי לספר להם בדיוק על הפיגוע בדולפינריום יהיה מסובך מדי.
אבל כולם הקדימו אותי. אף אחד לא אמר לי כלום על פיגועים או על מוסלמים, כולם רק אמרו: לא, כי תל אביב. והוסיפו: עכשיו את בטוחה, כי כבר היה שם פיגוע. ואת זה, כך חשבתי לי בליבי, יכול להגיד רק מי שמנהל משא ומתן תמידי עם אימה שרירותית. בעולם שבו אין חוקים, תמיד אפשר להמציא אותם.
– מיטל שרון היא סופרת, בלוגרית, אחראית דיגיטל ב"אנקורי", אוצרת רשת, ההוגה והמבצעת של ערבי "12 דקות".
