1
לפני שגרתי באירופה, תהיתי כמה זמן לוקח להתרגל לכל היופי הזה מסביב. זו לא סתם מליצה. בערים אירופאיות יש בניינים בני מאות שנים, ארמונות, קתדרלות, גנים – המוני מבנים ועיצובים שכל תכליתם הוא לשמח את העין וכך גם את הלב. אבל השגרה חזקה יותר מכל אדריכל, והייתי בטוחה שגם אם מדובר בפלא עולם, ברגע שאתה עובר לידו כל יום בדרך לעבודה, אתה שבע ממנו, כי שום דבר בן מאות שנים לא יכול להיות רלוונטי יותר לחיי היומיום שלך מאשר המייל המעצבן הזה שקיבלת ממש שנייה לפני שכיבית את המחשב. ואיזה מין דבר זה, להיות שבע ממשהו שטובי הגאונים וטובי החרוצים עמלו קשה כדי להעמיד בפניך? איזה מין דבר זה שעינך הופכת גסה ביופי?
2
בבלוג – אולי לקרוא לו בלוג זה קצת מטעה. הוא לא מתעדכן תדיר, אבל יש התפרצויות כתיבה מפעם לפעם – המצויין שנקרא מינימליסטית wannabe עלה לאחרונה סיכום חוויתי של הספר Stuffocation, מאת ג'יימס וולמן. כותבת הבלוג, מתרגמת במקצועה, תרגמה את שם הספר לחפצימחנק. הכוונה היא לתחושה הידועה לכל אדם בתרבות המערבית, התחושה שבה אוסף הספרים, הכפיות המיוחדות, ספלי האספרסו, הבגדים שנאספו בזהירות ובקפדנות, והעציצים מתחיל לחנוק אותנו. ובסדרת פוסטים מזהירים, היא מנסה שם, בעזרת וולמן, לתאר את האופן האמיץ שבו היא מנסה להתמודד עם התחושה: בעזרת זריקת כל החפצים המיותרים בעולמה.
3
ויש קשר בן שני הדברים האלו. והקשר הוא מה שהבינו כשבנו את הבניינים האלו: למרות הסכנה שבהתרגלות, דברים יפים הופכים את החיים שלנו לטובים יותר, עשירים יותר, מעניינים יותר. אסתטיקה היא דבר חשוב. הסכנה בכך היא הצטיידות יתר: הרגע הזה שבו עוד ואזה יפה שהיית חייבת לקנות בשוק בפראג או במכירת חיסול בחנות האהובה עלייך מפירה את שיווי המשקל שבין צבירת חוויות והנאה אסתטית לבין דחיסת הבית בחפצים לא הכרחיים. גם במינימליזם יש אסתטיקה, והיא לא קוטלת קנים.
4
אני שמחה לבשר שארבעה חודשים הם לא זמן מספיק כדי להתגבר על היופי שערים אירופאיות מציעות לנו. כיכר מסנה (Massena) וכיכר גריבלדי (Garibaldi) בניס הן כיכרות אירופאיות קלאסיות – רחבות ידיים, עטורות בניינים עתיקים, שבמרכזן פסלים שעליהם כותבים במדריכי טיולים וסביב להן סלון דה תה ומסעדת פירות ים ובראסרי ובולנז'רי ולגומרי, או איך שהם לא קוראים לירקן שלהם. כל פעם שאני רואה אותן, הלב שלי מתרחב ויש לי שנייה להודות על מזלי שהביא אותי להיכרות אינטימית עם הכיכרות האלו.
5
בתוך כל היופי הזה, ברחוב מכובד על שם גנרל שפיקד על הצבא הצרפתי בתחילת מלחמת העולם הראשונה ויש על שמו רחוב בכל עיר שהייתי בה בדרום צרפת, בבניין בן מאה חמישים שנה בערך, נמצא הבית שלי. הבניין נבנה לפני מאה חמישים שנה בערך ובכניסה אליו מקבלת את פניך מעלית עם דלת מתקפלת שמזמרת בחן: קומת קרקע. כשמגיעים לקומה השנייה, היא מזמרת באותו חן: קומה שנייה, ואחרי כמה שניות שמלאות בהדר אבל ארוכות בטירוף, הדלת המתקפלת נפתחת ואפשר להגיע הביתה. הבית עצמו מתחיל בדלת כפולה, רחבת ידיים, עשויה מעץ מבריק מיושן, וכשהיא נפתחת נגלית לעיני המבקרים והדרים בבית רצפה מצויירת בחדרים ובמטבח ופרקט עץ אמיתי וחורקני בחדרי השינה, מלווה במרפסות קטנות וחינניות ותריס עץ נגלל אימתני בחדר השינה, שבכל פעם שאני פותחת אותו בעזרת המנואלה הידנית, אני מרגישה כמו חנווני בסרט צרפתי: שמחה במערכה הראשונה, עצבובית בשנייה, רומנטית בשלישית. כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה רציתי לברוח: איך אני, מיטל מאילת, אמורה לגור בתוך הדבר הזה?
ואז העפתי מבט נוסף. וזה מה שגיליתי: יש מעט מאד מאד רהיטים, ממש רק המינימום בשביל שזה יוכל להיחשב בית מרוהט, וכל הרהיטים, וכל חפצי המטבח, וכל המצעים, מכוערים בטירוף, ונבחרו כנראה רק, אך ורק, בגלל מחירם הזול. כיסאות מתקפלים בעשרה יורו, שולחן מהמתחרה חסר העיצוב של איקאה, שני מזרוני יחיד שחורגים בגודלם מבסיס המיטה הזוגית ורוקדים ממקומם בכל פעם שמישהו מתיישב או נשכב עליהם, סיר אחד במטבח, גדול ושרוף בתחתיתו וסכו"ם מהסופר, במבצע.
6
האינסטינקט הראשוני היה כמובן ללכת לאינטרנט, לברר איפה יש איקאה, ולהשלים את החסר.
אבל אז נזכרתי, ובעיקר הוא הזכיר לי. נזכרתי בחודשים שקדמו לפרידה שלנו מהבית בתל אביב. שבועות על גבי שבועות של מיון חפצים, זריקת חפצים, מסירת חפצים, מכירת חפצים, אחסון חפצים. אין לתאר את כמות השקים, השקיות, המזוודות, הארגזים ושאר אמצעי האריזה שירדו באותן שלוש קומות ארורות שהפרידו בין הבית שלנו בתל אביב לרחוב. כאילו גרנו בתוך בית מלא מפלצות ולא ידענו על זה בכלל, וברגע שנפתח סדק אחד קטן כל המפלצות מיהרו להידחק בו ולהתקיף אותנו. על לא עוול בכפנו, נשבעת.
7
וולמן, כפי שמתואר בבלוג המצויין, מספר כי הדרך להימנע מחפצימחנק היא לחשוב על כל חפץ וחפץ שאנחנו מכניסים הביתה ולהבין לגביו האם הוא משמש אותנו לשיפור החוויה שלנו בעולם או רק כדי להשביע את תאוות הצרכנות שלנו. טלוויזיה, למשל, יכולה ממש להיות עדות לצורך שלנו לקנות את הכי חדש, הכי יקר, הכי גדול (או הכי קטן). אבל היא יכולה גם להיות דרך טובה לצפות במשחקי המונדיאל ביתר נוחות (נגיד, כי מי רואה מונדיאל). ברגע שאנחנו מתרכזים בחוויה, כך הוא אומר, החיים שלנו באמת הופכים מאושרים יותר. גם כי חוויות נשמרות אצלנו במוח טוב יותר מההתרגשות שבקניית חפץ חדש, וגם כי אז אנחנו הופכים סלקטיביים יותר והדרך שלנו לרגע המזוויע של חפצימחנק מתארכת.
8
אבל הפער. הפער בין הפנים לחוץ והאסתטיקה שבחוץ. והכיעור שבפנים. איך אפשר להתנגד לכל חנויות העיצוב המפורטות ומלאות האפשרויות שקיימות רק ברחוב הראשי בניס, שבו אני מבקרת מדי יום? איך אפשר להתנגד לכל האפשרויות החדשות, במדינה שבה האסתטיקה היא חלק אמיתי מהתרבות? ואיך אפשר לכמת את החוויה של וילונות כעורים בצבע חום קקי שמפרידים בינינו לבין העולם? האם זו חוויה? שטיפת מוח עיצובית צריכתית? אם נגיד שאני מאמינה בהצעה של וולמן, למה עדיין אני קצת מקנאה בכל פעם שאני רואה גברת כבודה עם שקית ענק מאחת מחנויות העיצוב?
9
אין לי תשובה. כי האמת היא שלו הייתי לבד, ולו היה לי את כל הכסף שבעולם, הייתי כבר מזמן קונה וילונות וסכין שף ומזרון וספריה וארונות בגדים ומצעים, ערימות של מצעים לבנים ויוקרתיים. ואני יודעת, פשוט יודעת, שתוך חצי שנה בערך הייתי כבר מתלוננת שצריך עוד ספריה, כי אין לי מקום לכל הספרים שהצטברו עליה. אז בינתיים, אני מחכה. מחכה לדירה שבה נגור יותר מחצי שנה, מחכה שנגבש תפיסת עולם מסודרת בעניין הזה, מחכה ליום שבו אוכל סוף סוף לעשות חדר אמבטיה פרחוני של מלכת אנגליה כמו שאני רוצה כבר שנים.
– מיטל שרון היא סופרת ומנהל דיגיטל. בשנה האחרונה כותבת את הבלוג "שנה אחת בניס".
