בעיה בשחקים; ביקורת על פרויקט פיקאסו / יוסי מטלון

בפריז, מערבה מאזור העסקים La Défense, (אזור שהוא case study בפני עצמו), ראיתי ממרחק רב מבנים מוזרים, מגדלים צבעוניים, הצבועים בצבעי הסוואה. ממרחק הבנתי שיש כאן בעיה. מיד הפסקתי להביט במגדלים המבריקים, התקדמתי בעקבות ליבי. חשבתי כי גם בפריז האינטלקטואלית יצרו שכונת מצוקה למהגרים, מה שנקרא בארה"ב "housing projects" או בקצרה "projects". מרחוק ראיתי מבנים שאמרו לי "בוא לכאן וראה בעיה".

הלכתי בעקבות רגלי. עזבתי מיד את הכיכר המונומנטאלית שב-La Défense ואת גורדי השחקים שמסביב, וככל שהתקרבתי למבנים המעוגלים הללו הרגשתי יותר סכנה, יותר אי-נוחות. הייתה לי הרגשה דומה לזו שחשתי בעבר בניו יורק. בעיר שבה עבדתי על "פרויקטים", מבנים למגורים שנבנו בברוקלין והיו מיועדים בכוונה מכוונת למעוטי יכולת מכל דת, לאום או גזע. בברוקלין בודדו את שכבת האוכלוסיה העניה בעשרות מגדלים מלבניים, ובסופו של דבר, המקום הפך לכשלון.

במקום אחר בניו יורק, בהתנסות אחרת שהיתה לי שם, במקום אחר שהיה מפחיד כל תייר או תושב, בהארלם, יצרו אדריכלות משלבת ומאחדת. האוכלוסיה השתלבה עם הארכיטקטורה והסגנון המקומי. בהארלם בנו מבנים רגילים בעלי חזות מקומית שהשתלבו גיאומטרית עם העבר והעתיד. למבנים אלו היתה דרישה רבה. עשירים ועניים שכרו או קנו דירות בהארלם, שם לא יצרו מתחם רק למיעוטי יכולת או עבור מהגרים. האזור שהיה פעם מסוכן הוא כיום מבוקש מאוד על ידי כולם. בפרויקט בפריז, לעומת זאת, האדריכל בודד, דחק והפריד, ויצר צורות אי-רגולריות לחברה אי-רגולרית. המתכנן "עצבן" את המורפולוגיה במקום להרגיע אותה, הוא יצר תמונה שונה לאוכלוסיה אחרת.

לשכונה הזאת בפריז יש שם: Pablo Picasso Cités (housing project) in Nanterre. גם שם קוראים לשכונות הללו "projects". המקום היה מאוד שקט. שמעתי שפות שלא נשמעו כמו צרפתית, ראיתי מהגרים ממקומות שונים שהגיעו לכאורה לפריז המעוצבת שתוכננה במיוחד עבורם: מגדלים מעוגלים, צבועים בצבעים מוזרים, צבעי הסוואה שמטרתם אולי להסתיר את תוכן המבנים. לצילינדרים הללו יש פתחים, חלונות בצורות מוזרות. במגדלים הללו לא ראיתי חיים.

ראיתי שם אזור סגור, מגודר בגדר רגשית. יש שם שכונה כמו ה-gate community של עשירי תל אביב החדשים שמקימים לעצמם ולדומים להם שכונות סגורות שיגודרו בגדר פיזית להגנתם הרגשית.

הצרפתים בנו ריכוז סמיך של מבנים גבוהים שמכילים ריכוז גבוה של אנשים משכבה סוציאלית אחת, הזקוקה לעזרה. עזרה אמיתית יכולה להגיע על ידי פיזור האוכלוסייה הזאת במספר מקומות, עזרה יכולה להגיע על ידי אינטגרציה ולא סגרגציה. ללא עזרה אמיתית, סמים ושאר פשעים יהיו ויתרחשו בכל פינה או סיבוב. רק חיבור מחושב ומתוכנן יכול לבודד את הרע ולהעצים את הטוב. הבידוד וההרחקה (not in my back yard  – n.i.m.b.y),  מבודדים את האלמנטים השלילים ומספקים להם מרחב פעולה חופשי מהשפעות חיוביות.

ב- Pablo Picasso Cités in Nanterre רואים התקבצות, המכוונת על ידי הממשל, של שכבת אוכלוסיה בעייתית והזקוקה מסיבות רבות (סיבות שלא אוהבים) ליחס מעודד, מרסן ומפיח תקווה. ב- Pablo Picasso Cités in Nanterre אפשר לחוש בזעם שהתפרץ בעבר ועלול להתפרץ שנית. במידה וקברניטי פריז לא יטפלו בשורש הבעיה, נראה גל זעם חדש שישטוף את המתחם הזה. אדריכלות חולה יכולה ליצור חוליים חברתיים,  ניקולא סרקוזי הידוע בגישתו כנגד המהגרים הצעירים, כינה את הצעירים האפריקנים שחיים ב-projects  בכינוי Scum.

אדריכלות בריאה מונעת מחלות, אדריכלות וסביבה נכונה יכולה לטפל בכל המעגלים החברתיים ואף לרפא חברה חבולה, מרובה במשקעים שליליים, חברה פגועה. אדריכלות קואופרטיבית יכולה למתן קיצוניות אנושית.

0

– יוסי מטלון הוא אדריכל, ובעל האתר Architimes, בו ניתן לקרוא גם ממאמריו הנוס