שכונה-פוביה / ארנה קזין

זה לא כבר מתה השכנה בבניין ממול. אשה בעלת שם ושיעור קומה, שהיתה מקור השראה לרבים בתחומה. לא הכרנו באופן אישי, אבל ידענו זו על קיומה של זו, ובעשר שנותי בשכונה עד כה, נהגתי להחליף איתה מעת לעת כמה מלים בקרן רחוב. בשנתיים האחרונות, התמקדו השיחות במצבה הבריאותי. היא סיפרה שהרגישה רע, ולפעמים דיברה על כך שהיא עומדת למות. השיחות האלה היו חשובות לי, הכרתי בערכן, לפחות בשבילי; והערכתי אותה על הישירוּת שלה, על השיתוף – אבל קרה פעם או פעמיים, או שלוש פעמים, שהתחמקתי; נמנעתי ממפגש אקראי אתה. נניח: הלכתי עם הכלבה ברחוב וילסון, וראיתי אותה מתקרבת לרחוב אוליפנט, יוצאת מאזור החנייה שסמוך לבית הספר, עם הכלב שלה. התעכבתי בכוונה, העסקתי את עצמי בטלפון או בכלבה. חיכיתי שתמשיך ללכת. שלא יצטלבו דרכינו (גם לשבעה לא באתי. לא חציתי את הרחוב מרחק עשרה צעדים מביתי אל ביתה כדי להכיר את משפחתה, ולהביע את הצער שהצטערתי על סבלה, שקדם למותה. ממה פחדתי?)
נדמה לי שאני סובלת ממקרה קל של שכוּנָה-פוֹבּיָה. זו תופעה נפשית המוגדרת – במילוני הפרטי – כפחד מפני קרבת-יתר אל השכנים. זהו הפחד פן ייסדק מעטה הזרות, האנונימיות, שמשמש כאפוד מגן. מחקרים מראים כי קיים מתאם גבוה בין הסובלים משכונה-פוביה ובין הלוקים בהפרעה נרקיסיסטית; כלומר אלה שמרגישים לפעמים שהעולם סובב סביבם או שהוא נישא על כתפיהם. כך או כך, שכונה-פובים חוששים שהיכרות עמוקה מדי עם התושבים בשכונה תכביד עליהם: ככל שהם מתקרבים יותר לשכונה ולאנשיה הם נושאים יותר באחריות לשלומה ולשלומם, ומאבדים כך – לכל הפחות – את שלוותם.
כשבתנו הבכורה נולדה לפני כעשר שנים, חודשים אחדים אחרי שהשתקענו בשכונה, חשבתי שעלי לצאת מגדרי ולהכיר את הסביבה שבתוכה היא גדלה. יצאתי לרחוב וניסיתי להכיר בעצמי – כדי שאוכל להכיר לה – את אשר רואות עיני. התמקדתי בצמחייה. תיעדתי זאת ביומני.
"אני חוזרת לצמחייה ברחוב: עצי שסק מדובללים. דקלים תמירים ממיני סוגים. ספק עץ ספק שיח שופע אשכולות פריחה אדומה, כמברשות לניקוי אסלות. וגם שיח נפוץ בגדרות חיה בישראל – פרחיו עגלגלים, צבעוניים, שהיד נמשכת לתלוש ולפזר. כדורי הפרח מתנפצים לפרחונים זעירים, עזי צבע וקלי מעוף. עץ ערום, חזק, מתפרש, עולה גבוה ורחב מעל הבניין שלפנינו, בן שלוש קומות. עלוותו מזכירה לי את עלי שיח השרך שגדל בכניסה לבית ילדותי ברמת-חן, ופה ושם צדפות חומות, נוקשות וגדולות נתלות על ענפיו השריריים.
"מאוחר יותר אמצא את השמות במדריך: קליסטמון הנצרים, עם פריחת המברשות האדומה. ג'קרנדה – או סיגלון בעברית, עם עלי השרך והצדפות החומות. לאנטנה ססגונית, Lantana Camara, גדר החיה הנפוצה, צמח פולשני בישראל…"

עכשיו, כשאני קוראת ביומן מאותה שנה ראשונה בשכונה, אני שמה לב שטרחתי ויצאתי להכיר בשבילי ובשביל בתי את הצמחים בשכונה, וגם את הציפורים – הצוצלות, הדררות, העורבים, העורבנים, המאינות, וגם את השחרורים, הזמרים משכימי הקום – אבל לא יצאתי מגדרי כדי להכיר בשבילה את השכנים. חוץ מהשכנים הטובים בבניין, וחוץ מבעלת הבלוג שבו הטקסט הקצר הזה מתארח, והיא מתגוררת בקצה הרחוב, כמעט אין לי יחסים עם שכנים שהכרתי בשכונה, ושביקשתי את ידידותם.
אין לי ספק שהשמירה על מעטה הזרות בשכונה – אף שהיא חיונית לי במובנים אחדים, הפסד גדול בצדה. אני מתבוננת לפעמים בהתפעלות בשכן האהוב מהקומה למטה; הוא מאור השכונה. כמה טוב טמון באופן שבו הוא ומשפחתו חיים בשכונה: מעורבים, אכפתיים. הילדים פוגשים למטה ילדים אחרים ומשחקים איתם. שכנים כמותם יודעים זה על זה, מכירים זה את זה, וכך עשויים לעזור זה לזה. אני חושבת שאנשים שיודעים לחיות בשכונה מרחיבים במידה רבה את שטח ביתם, וזה מתפרש במקרה שלנו על כל השטח שבין גינת אוליפנט לבין רחוב יהודה הלוי, בין רחוב אוליפנט לבין רחוב לינקולן. לעומת זאת נשאר הבית שלנו, בשבילי, תחום בארבעת קירותיו.
אני מתבוננת בהתפעלות גם בשכנים הפעילים, האקטיביסטים, שהשיגו לנו את גינת קריית ספר, ולחמו בתוכניות להקים תחנת משטרה בקרבנו, ונאבקו לטובת רמזור מציל חיים בשולי השכונה. אני נהנית מפירות מאבקם – מאבק שכל כולו חי על השכונתיוּת – אבל ממשיכה לשמור בקנאות על נפרדוּת.
ובכל זאת, מדי פעם דמויות אחדות בשכונה עוברות את מעטה המגן. בדרך כלל אני לא מכירה אותן בשמן, או שאני רק יודעת את השם ולא הרבה יותר מזה. הילד השכן, חובש הכיפה, בן שבע אולי, שמזהה ירגזים וצוהל לקראתם. הסופר התמיר שמסתובב עם כלבה, או כלב, בלי רצועה, ונראה מהורהר-תמיד. אנג'לה, יודעת הכול, מאירה פנים ומעניקה עצה, במכולת שלה ושל לוי. הילדה של השכנים, אולי בת 12? שנראית עצמאית ונבונה, אולי מלנכולית, אבל עכשיו נולדה לה אחות קטנה והיא כבר לא לבד עם הוריה, ונדמה לי שמשהו במבט שלה השתנה. הסופר בבניין ליד, שלפעמים מעשן על הספסל ולפעמים עובד עם מחשב נייד בקפה "התחתית" ולפעמים מפטפט עם בתו הקטנה, שהולכת ומזדקפת, יוצאת מהמנשא, נעמדת ופוסעת על שתיים. השכנה ממול, שמוציאה את הכלב שלה לטיול רגלי לבדה, ויודעת שהמוות שלה קרוב. אני לא תמיד יוצרת קשר עין, אנחנו לא תמיד אומרים שלום זה לזה, אבל אני אשים לב כשלא יהיו עוד שם.

– ארנה קזין היא סופרת ומנחת כתיבה של ספרות לא-בדיונית. קישור לבלוג שלה: "איך להיות ושאלות אחרות". נולדה בגלזגו וגדלה ברמת חן

*

לכל הפוסטים ב"תו אזורי", פרויקט חג המולד 2018