זהו חדר רבוע, ארבעה על ארבעה מטרים, ישן מאד, תקרה גבוהה, מרצפות כשטיח צבעוני, חלון עם תריס נגלל שמשקיף אל חצר אחורית השרויה בצילו של עץ. יש דלת למרפסת ודלת אחרת אל הול ממנו נפתחת עוד דלת לחדר רחצה כה קטן עד שיכול אדם לשבת על האסלה ולטבול רגליו באמבטיה.
יש מטבח זעיר ויעיל כשל צוללת. וזהו. פה הם מחכים. בלילה נמלא החדר בקול נשימתו החורקנית של הגבר וצליל נשימתה הקל כנוצה של הילדה. הוא נשנק והיא משיבה במילה חטופה מחלום. לפעמים מצטרף לנוקטורנו הלילה צליל של חרק שמטיח עצמו כקליע ברשת החלון או אוושתו של פרפר הלילה, רשרוש מן החצר הגדושה חיים אפלים. קיפוד נובר במצע עלים, חתול נרעד בחלומו. לפעמים מתחיל צינור לחרחר והילדה מנערת אותו: "מים! אבא". מעוקם משינה הוא קם לפתוח ברזים, למלא אמבטיה ובקבוקים. זה קורה לעיתים רחוקות יותר ויותר. מן הדירה העזובה של הצייר שמעל ראשם, נשמע לפעמים צליל טפיפת רגלים קטנות. מי שהקים את הבנין בנה אותו לדורות, קירות עבים של ליבני סיליקט, תקרות בטון, ובכל זאת מחלחל הרחש. לפעמים הוא רוצה לצאת מיד לדרך, לפעמים רק להישאר, לקרוס אל הספה הכחולה בה טבוע ריחו הקלוש של העבר. מול הספה, נשען אל הקיר ארון בגדים בעל שתי דלתות. שולחן כתיבה ניצב מתחת לחלון שהוא מקור האור בחדר שטוף הצל ככל חדר שמתקים למרגלות עץ עבות. בלילה מואר החדר בנורה שסוללתה מאריכת ימים וניתנת לטעינה בארכובת יד. זה אור שמותיר פינות בהן כל חרק מעופף זוכה בצלליתו של יצור אגדי. הם מחכים. להמתנה קול משלה. בחצר הבית גדל עץ תפוזים ובקצה הרחוב נושרים בעונתם, כברד שחור, פירותיו של עץ תות.

ברחוב לורד ג'יימס בלפור יש שני עצי שסק נושאי פרי צהוב ובחצר שקועה אחת גם עץ גויאבה ורודה. יש עצי לימון שופעים באברהם לינקולן ושקדים ירוקים בוילסון. פסיפלורה מטפסת על גדרות במקומות שטרם יבשו ופירות התאווה הקמוטים שלה ממתינים לקוטף. בכלוב רשת גדול שעומד עתה ריק בצל, חיתה זמן מה תרנגולת. מידי פעם אספו ביצה שחלמונה כתום כשמש. יום אחד מצאוה מוטלת על צידה וקברוה בחצר, סמוך למצבתו של דג זהב ולקברו האלמוני של קיפוד שמצאוהו מת צפוד בחורף. ליבו של לאון יצא לקיפוד, יצור ש"בדידות מוּלדת", כמו שכתב פעם מישהו, "נגזרת מן האנטומיה שלו". כשטמנוהו קרא על קברו שיר. "רצה פעם הקיפוד/ עם מישהו לרקוד,/ אך לא מצא לו כל חבר,/ כולם אמרו: הנך דוקר./ מה לעשות, מה לעשות,/ כשקיפוד רוצה לרקוד?/ הלך הלך לו כל ה יום/ מבלי נוח, מבלי דום,/ הלך, הלך, פתאום עמד / – ולבדו רקד".

החצר פורחת. בהעלם האדם, נעלמת גם ההפרעה למהלך הטבעי של העונות. אשכול עגבניות מאדים בין הגבעולים. טיח נושר באין מפריע במקום שבו אוכלת רטיבות את ציפוי הקיר. נחשפות ליבני הסיליקט, המקום שבו הניח הבנאי יותר מלט. מקום שוב נכרה מעבר לכבלי חשמל. פרטיה הנעלמים מן העין של מלאכת הבניה הישנה. פעם הציץ לאון בתיק הבנין במחלקת ההנדסה של העירייה, בתכנית הבנין שנרשמה באביב שנת 1939 הרה הפורענות, על נייר אדמדם. בתרשים קומת הקרקע של הבנין בן השלוש קומות, צוינה הדירה בה התגורר לאון כ"דירת שומר", אותם חמישים וארבע מטרים מרובעים שנותרו בדיוק כפי שנבנו לפני שמונים שנים. אותה כניסה נפרדת בפאה הדרומית של הבנין, ארבעה מדרגות אל דלת צרה. זה המקום שלהם. משפחות באו והלכו. נכנסו לגור בבנין, גדלו והתרחבו ועקרו עם השנים הלאה באותו אי שקט של מהגרים. רק שלוש אלמנות שנותרו אחרי הסתלקות בעליהן, היו נפגשות דרך שיגרה לשחק ברידג' כל יום זוגי על מרפסת הקומה השלישית. וכשמתו בזו אחר זו, הותירו טבלות נחושת עם שמותיהן הארופאיים על תיבות דואר. זמן מה עוד המשיכו להגיע מכתבי התראה וניתוק חשמל, הזמנות לחתונות והודעות על ימי הולדת עד שחדלו. מי שמת עכשו לא מותיר מצבה. לאון נתקל בגופת נודד זקן שנחה על המדרכה בפינה מוצלת פיקוסים של אוליפנט עם המלך כורש. הוא גרר את המת שטרם הרקיב אל חצר בית. כרה בור רדוד לצד בריכת נוי יבשה. גרף עפר על גבי הגופה ותקע ענף לסמן את המקום. מתרבים קברי החצרות. לפעמים נעוץ בקרקע מקל נושא שם, לפעמים כובע. אחרי זמן מפילה הרוח את הסימן.

– יגאל סרנה חי וכותב ואוהב כבר כעשרים שנים בכורש 14. נולד וגדל בתל אביב. הקטעים לקוחים מתוך הרומן הדיסטופי "2023" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2013)

*

לכל הפוסטים ב"תו אזורי", פרויקט חג המולד 2018 

שתפו

כתיבת תגובה

סגירת תפריט