לקום על צד שמאל

אין מעשה רומנטי יותר מלשריין מבעוד מועד בייביסיטר לאחד מימי סוף השבוע. התערוכה של דיוויד לה שאפל, שהסתיימה ביום האחרון של מאי, סיפקה לנו את התמריץ והדד ליין.

אה, רומנטי קצת יותר זה לארגן גם שמש נהדרת, שתתמיד לאורך כל היום הזה.

השמש והצהריים שהגיעו עד שיצאנו מהבית, שלחו אותנו למצוא אוכל תחילה. זה לא עניין של מה בכך, בסופשבוע ארוך שהוציא את כולם לרחובות, באחד האזורים המתויירים ביותר בעיר. במקום מלכודות תיירים, הצלחנו למצוא, ברו דופין סושיה די מצוינת ואפילו זולה (33 יורו לכל מה שתראו למטה ולקנקן של יין לבן וקליל).

המבנה של מוזיאון הכסף הוא באמת מפגן של כסף ישן, והעבודות השחצניות, מלאות ההומור, הסלבריטיז, העירום הבוטה, הרעיונות השטחיים אך המשעשעים של לה שאפל התריסו יפה כנגד הפאר הישן והזנוח, אבל כמובן שנהנו גם מזוהרו, במידה שמזכירה את התערוכה המעולה של ג'ף קונס בוורסאי (קצת פחות פאר, קצת פחות גיבוש אמנותי, אבל קרוב יותר לעיר והרבה יותר ציצים).

אף פעם לא ראיתי חנות מוזיאון הומה כל כך, אף פעם לא ראיתי פוסטרים שנמכרים בחנות של כל כך הרבה עבודות שלא הוצגו בתערוכה עצמה.

הרחובות מסביב מתוקים כל כך, רו מזרין ורו דה בוסי, יפים מלאי היסטוריה והומים תיירים, אבל אחרי שהפסקנו את החרם על תיירים (בכל זאת, עוד מעט מגיע אוגוסט, אנחנו צריכים להתחסן), זה נעים וכיף להמר על כל השפות האלה שסביבנו. אגב, שמענו גם הרבה צרפתית. יכול להיות שיש עכשיו צ'רטרים זולים מישראל?

רו בונפרטה. נצמדנו לאחת הקבוצות המודרכות שעמדה בשעריו הנעולים של הבוזאר, בית הספר הגבוה לאמנות של פריז. היא אמרה להם ככה: היום סגור, אבל מאוד כדאי שתמצאו במשך השבוע זמן להכנס פנימה. אפילו בנון שאלאנטיות, כאילו שאתם לומדים כאן. כי חוץ מהארכיטקטורה של המקום, והאווירה והסטודנטים שיום אחד בוודאי יהיו משהו, כשפונים בין בנייני המוסד הזה ימינה, מתגלית חורשה קטנה, ככה, באמצע פריז.

זה נשמע כל כך מופרך, שחשבתי שלא הבנתי טוב. אבל תודות לגוגל ולתמונת הלוויין שהוא מספק, מתברר שבהחלט: חורשה קטנה באמצע הגדה השמאלית. אז בפעם הבאה שאתם בסביבה: רו בונפרטה, מול רו בוזאר. ובפעם הבאה, לעומת זאת, כשאתם משתזפים על הגג בעירום או סוגרים מרפסת, קחו בחשבון את היעילות של גוגל.

הבייביסיטר דיווחה שהילדות אספו עלים, התחברו עם ילדות חדשות בגינה, ושבו הביתה הרוגות מעייפות, ואנחנו התכוונו להתחיל לחזור. זאת לא אשמתנו שבדרך נתקלנו בסניף הגדה השמאלית של Ladurée, אביר המקרונים והדקור המצוייץ. הסניף המרכזי והראשון, בשאנז אליזה, מאפשר להעביר שעה של אצילות צרפתית של מאה חמישים שנה אחורנית. לעומתו, הסניף ברחוב בונפרטה מכניס לשעה קלה של קולוניאליזם כהלכתו. הקירות מצויירים בציורי טבע, התקרות מחופות ביריעות בד לבן, הכורסאות הן גרסה מצופה עור של כסא נוח, המלצרים בחליפות, מסביב מדברים במבטאים משוייפים בשלל שפות, כולם מצלמים את עצמם ואת העוגות ואת הקירות. המחירים בהתאם,  פסיכיים. השוקו החם טוב כמעט כמו זה של אנג'לינה, העוגות נהדרות, ואני מתה על כלי הכסף האלה. עם קפה קטן, זה יוצא 17 וקצת יורו, ולמרות זאת, עוד נשוב.

אם לא היינו מקפידים לבזבז את כל כספנו על השמנה איכותית ושמירטוף ממקור איכותי לא פחות, אולי הייתי יכולה לקנות משהו בחנות המקסימה שמול להדורה: Simrane היא חנות של בדי כותנה מודפסים בטכניקה הודית, שמהם עושים צעיפים רכים ויפים, קימונו (יש לי עוד מעט יומולדת!) וגם טוניקות, או סתם בדים לעשות מהם מה שתרצו. מארבעים לצעיף ואילך.

ואז, כשחשבנו שבאמת כבר נגמר יום הכיף, ורק שמענו איזו להקת רחוב מנגנת למרגלות הכנסיה של סן ז'רמן דה פרה.

גילינו שכל התנועה נעצרה. לא לכבודנו, עם כל הכבוד. (שימו לב! וידאו ראשון בפריזאית).

0

אולה!

– – –

וקישורי רולרבליידס.