בדרך הביתה, אני מרהיבה עוז ואומרת לה: את יודעת, אנשים שואלים איך אנחנו. איך את. 

– מה זאת אומרת איך אני? שואלת הבת שלי. אני מתפתלת. 

– נו את יודעת, הם שואלים אם בגלל שאנחנו כבר איבדנו, אז מה שקורה מסביב משפיע עלינו אחרת.  

הבת שלי שותקת רגע ואומרת: ברור שמשפיע אחרת. 

אני נדרכת אל מול התשובה הזו שיש לה קצה של התחלה אבל איני יודעת עוד מה צפוי בסופה. 

אני כבר מכירה את הכאב הזה, שמישהו מת לך, היא אומרת. אני יודעת מה האנשים האלה עומדים להרגיש. 

בניסיון לחבוש את הפצע הזה שלנו, שלא הולך אף פעם לשום מקום, אני אומרת לה: אבל זה לא נשאר כל הזמן ככה, אותו כאב. לא? זה אחרת עם הזמן. 

זה משתנה אבל לוקח מלא זמן, היא אומרת בפסקנות של ילדה בת 17. אני עצובה בשבילם. זה משחיר, הדבר הזה.

'זה משחיר, הדבר הזה'. ילדה בת 17 יודעת לתאר בחדות את העדר הגוונים של העניין הזה של לאבד מישהו. אנחנו שותקות עד הבית.

כמעט 100 ימים. כמה כאבים מסביבנו. מרגישים בכל הגוף את הצרימה שלהם. דוקרניים, מכווצים, מרעידים את הסיפים.

הבקרים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר הזכירו לי את הבקרים ההם אחרי שיוני מת. כל כך הרבה בקרים, שמתעוררים בהם עם לב במשקל מאה טון. אין לאן לברוח. ועכשיו אספי את עצמך. קומי, כן-כן, קומי, קומי, ותלויה בחוטי מריונטה בלתי נראים תתחילי את היום.

הלכתי אז בתוך המציאות החדשה באופן שברירי במיוחד. נדמיתי לעצמי כאילו הורד מסך ואין עוד בחיים רצונות. כוונות. חלומות. רק רצף עכור של ימים. 

היה נדמה לי, שהזמן החולף יאחה בחלוף הימים את התהום שנפערה. חיכיתי לו, לזמן שיחלוף ויביא הקלה. היתה בזה אמת: לזמן יש כוח. אבל הוא לא מספיק לבדו. לצידו צריך עוד משהו. מה בדיוק, לא ידעתי אז. רק קמתי. לא משנה מה, תמיד קמתי ליום החדש.

בסופי שבוע נהגתי אז לנסוע עם ילדיי למלונות ברחבי הארץ. בלי להזמין מראש. ביום רביעי או חמישי הייתי מחפשת מקומות יפים, אורזת אותנו ונוסעים. היה לי אז צורך עז לראות דברים יפים. הרגשתי כובד לב עצום, אבל לא הפסקתי לחפש את התחושה הזו, של להתפעל ממשהו.

הייתי משננת לעצמי: תשאירי את העיניים פקוחות ותמשיכי לנוע. כל הזמן לנוע. הרגע הכבד של עכשיו יביא איתו את הרגע הבא,  וברגע הבא תמיד יש אפשרות למשהו אחר.  

התחלתי לאסוף רגעים.

שמש שוקעת בורוד על ים – הנה רגע.

שיר של אווה קילפי – הנה רגע.  

ג'ין טוניק לפני יין לבן, פירואט יפיפה של בתי, מיינדפולנס עם אובי בנמל, בני קורא בפעם השלישית את הארי פוטר, אביתר מדבר על אהבה, לראות בפעם החמישית את חוה שרה ושלומי מנגן, מרק בארוחת שישי, קובנה בקרית ענבים, הכל ירוק מסביב בכביש 98 – כולם רגעים שמלמדים להשאיר את העיניים פקוחות ולראות. ממש לראות. לא לחלוף.

האז ההוא מזדחל לעכשיו, תופס מקום ומתפשט לאיטו להבנה. ובתוך המשחיר העצום הזה שבא עלינו, אני כבר יודעת, יש להתעקש ולחלום. חלומות קטנים על רגעים יפים. רגעים שינחמו את כאב הלב. 

אבל יש עוד משהו. הכאב הנחשולי, העצום, הוא  גם שער לנקודת מגע עם משהו בתוכי שקודם נחבא ממני. הרבה זמן חיפשתי לזה שם. דווקא הבת שלי וה'משחיר' הזה שלה עזרו לי להבין. יש בו, בשחור, את כל הצבעים כולם. בתחילה הם נבלעים בו, טובעים בתוכו. נדמה שזה יהיה שחור לתמיד. אבל לא. מתישהו השחור שממלא את הנפש חושף את מרכיביו, מתחיל להתבהר, הגוונים מתחילים להצטלל. בהתבהרות הזו, שמגלה את הנסתר, נחשפו בפניי חומרי הגלם מהם אני מורכבת, אני עצמי.  

 *

זה החלום/ אולב האוגה

זֶה הַחֲלוֹם שֶאָנוּ נוֹצְרִים בְּלִבֵּנוּ בְּלִי לוֹמַר מִלָּה:
שֶׁמַּשֶּׁהוּ מוּפְלָא יִקְרֶה פִּתְאוֹם,
שֶּׁזֶה מוּכְרָח לִקְרוֹת,
שֶׁהַזְּמַן יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַלֵּב יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַשְּׁעָרִים יִפָּתְחוּ לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַסֶּלַע יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁמַּעְיָן נִסְתָּר יִפְרֹץ לְעֻמָּתֵנוּ,
שֶׁהַחֲלוֹם עַצְמוֹ יִפָּתַח לְפָנֵינוּ
וְשֶׁבֹּקֶר אֶחָד נְשַׁיֵּט בְּלִי מֵשִׂים לְתוֹךְ
מִפְרָץ קָטָן שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שֶׁהָיָה שָׁם כָּל הַזְמַן.

 

ענבל מירום שור היא מפיקה בכירה בטלויזיה, מלווה אנשים בתהליכי התפתחות, מרצה על התמודדות עם שכול, וחוקרת את תודעת הנפש למרחקים ארוכים. 

*

לכל הפוסטים ב"לחלום על לחלום", פרויקט חג המולד 2023

שתפו
סגירת תפריט