שנה בפריז: אפילוג / תומר מיכלזון

"Paris was a very old city and nothing was simple there. Not even poverty, nor sudden money, nor the moonlight, nor right and wrong, nor the breathing of someone who lay beside you in the moonlight"

Hemingway, A Moveable Feast

שום דבר לא היה פשוט בפריז, חוץ מלהגיע ולעזוב. נסעתי במהירות בהתראה של חודש וקצת. התקבלתי לתואר שני, הקלפים הסתדרו נכון ונסעתי. כעבור שנה וקצת, עניינים אישיים הביאו אותי למסקנה שצריך לחזור, אז חזרתי. זה היה קל. אבל שום דבר באמצע לא היה פשוט.

אתה מנסה ללכוד אותה בטקסט, בשיחה עם חבר, בתמונה, אבל היא נמוגה לאט לאט. מהר מאוד אתה שם לב להבדלים. להתראות נימוסים וכרכורים, שלום ישירות בוטה. להתראות רכות ועדינות, שלום חוצפה וזיעה. להתראות סטייל ואלגנס עדין, שלום גופיות וכפכפים שנגררים בעצלתיים על המדרכה.

יש חיים מעבר לקרואסון

וזה לא שאהבתי אותה בכל נימי נפשי; לפחות לא באופן מיידי. כן, אני יודע, חייבים לאהוב את פריז. הקרואסונים פריכים, הרחובות יפים והאור מושלם, איך אפשר שלא? ובכן, אפשר. עם כל היופי ואתרי מורשת האינסטגרם שפזורים לאורכה ולרוחבה – היא גם עיר קשה, מתישה, דקדנטית, כבדה ושמרנית. לחיות בה יכולה להיות חוויה מופלאה, והיא היתה כזו בסופו של דבר, אך גם חוויה מאתגרת מאוד. שום דבר לא פשוט בפריז, במיוחד כשאתה זר. אם ניו יורק או ברלין מקבלות אותך בקלות יחסית, פריז אוהבת להזכיר את הזרות שלך, ואם הצרפתית שלך עדיין לא שוטפת, היא תטרח להזכיר לך עוד קצת.

העיר ניחנה במערכת חוקים נוקשה וכבדה, עמוסת קודים, חוזים וערבויות, שצריך להסתגל אליה וללמוד אותה לפני שאתה מנסה להיכנס בשעריה. לא כל כך נעים לראות גן סגור? כאן נעים מאוד, וכדאי שתתרגל למקומות שפתוחים בשעות מאוד ספציפיות, למסיבת הדירה האינטימית שלא הוזמנת אליה, או לחברים הצרפתים שתמיד יישארו קצת מוכמנים בחבורתם המקומית.

הפיצוח הפיזי של סוגיית שעות הפתיחה של מקומות בעיר דורש מחקר ושינון מדוקדק. החנות, הגלריה או בית הקפה – שבדיוק סגורים, ולא ברור מתי היו פתוחים, שתמיד הגעת אליהם חצי שעה אחרי שנסגרו או ביום הלא נכון. או ארוחת הצהריים שמוגשת רק עד שתיים בצהריים, הגינות הציבוריות שנסגרות בחמש או בשבע בערב, בהתאם לעונה, או הסופרמרקטים שנסגרים בתשע בערב ונפתחים רק בעשר בבוקר (ותודה לרשת Monoprix שחתמה באחרונה על הסכם עבודה שמשאיר את הסניפים פתוחים עד 11 בלילה!).

מומלץ גם לברר מתי החנויות והמסעדות יוצאות לוואקאנס בן חודש וחצי, האם בית הקפה החביב עליך פתוח ביום שני או שלישי  – כי למי לא מתחשק עוד יום חופש באמצע השבוע בנוסף לסופ"ש הארוך – ואם לא נפלת בטעות על יום חג לזכרו של קדוש נוצרי, שיש להם אחת לחודשיים בערך (צרפת גאה בהפרדת הדת מהמדינה, עד שמגיעים לחופשות הקדושים האלה).

תחושת "הגן הסגור" היא גם תולדה של האדריכלות ותכנון העיר. פריז היא אחת הערים הצפופות בעולם, ובדרך כלל תראה לנגד עיניך שורות, שורות של בניינים סגורים, צמודים וצפופים עם קומת משרתות. אם התמזל מזלך, והדוסייה (תיק המסמכים) העמוס שהגשת צלח את כל ועדות הקבלה, אולי תקבל באחד מהם חדר של 15 מ"ר במחיר שווה לכל נפש של 900 יורו לחודש, שאליו תטפס שבע קומות במדרגות לולייניות ועקומות שגורמות לוורטיגו.

העיר הסמויה מהעין מייצרת גם ספורט לאומי בקרב חובבי העיר וחייה הטובים – תחרות בלתי נגמרת ומתועדת היטב של איתור המקומות השמורים רק ליודעי חן. הרחוב הקטן שלא הכרתם, הבולנז'רי שרק מתי-מעט זכו לנגוס במאפיו, הכיכר עם היונים שיחרבנו על ראשך כל שעה עגולה, הגלריה בשכונה שאף אחד (לדעתו של המשתתף במשחק) לא מכיר ושעוד שנייה וחצי כבר התבררה כג'נטריפייד לגמרי.

וכמו שהמיפוי והפיענוח של אוצרותיה קשה לאיתור לפיצוח, כך גם תושביה. אמרת פריז, אמרת אי-זמינות. flakiness ו-ghosting הם פעילות מוכרת במס. החטא הכי גדול בפריז זה להיות זמין מדי. לקבוע רנדה-וו זו משימה לא פשוטה כי הנטייה הכללית היא לא להתחייב לכלום, חוץ מאשר לווקאנסים שהוזמנו שנה מראש. כי להיות בלתי מתחייב וחמקמק – ממש כמו המקומות – זה נכון, זה חמוד, זה… פריזאי! הפלייקיות כמהות חיים פריכה. נכון, זה מאפיין ערים גדולות בכלל וחיי גייז בפרט, אבל בפריז זה זוכה להצטיינות יתרה.

מהר מאוד זה מתחיל לפעול לשני הצדדים. חוסר זמינות תיענה בחוסר זמינות, היעלמות ובלתי מחויבות תיענה בגישה דומה. בפריז אתה חופשי להבריז ולהיעלם; הדבר אף רצוי. כנראה שמערכת קודים כבדה וברורה מאוד, מייצרת במקביל גם תשוקה למרד, לבעיטה במוסכמות וחוסר התחייבות לכלום – מהמרד הסטודנטים של 68 ועד "Free man in Paris" של ג'וני מיטשל.

תלך, תבוא

זה גם המקום שממנו התחלתי להתאהב בפריז. בתחושת החופש והקלילות שהיא נותנת. לא במובן של ארץ האפשרויות בלתי מוגבלות, כי האפשרויות בה מוגבלות מאוד כשאתה זר, אלא במובן שלאף אחד לא באמת אכפת. תיסע, תחזור, תלך, תבוא. כמו כל עיר גדולה, לא ממש אכפת לה, ובפריז אף יותר. אם כבר פתחתי בהמינגוויי, לא פלא שפריז הייתה ועודנה בית להרבה תושבי חוץ (Expats), כמוהו או כמו סקוט פיצג'ראלד וגרטרוד שטיין, שהפכו את פריז לביתם בשנות ה-20 של המאה הקודמת, והמשיכו הלאה.

כשגרתי בברלין נסחפתי על ידי שטפן צווייג, עוד אזרח עולם שנדד בין מדינות אירופה בין מלחמות העולם השנייה, ראה את מולדתו התרבותית קורסת ונמלט מהנאצים לברזיל, שם התאבד עם אשתו. החזרה מפריז, וחזרת הספר ההוא לרשימות רבי המכר בחנויות כאן כעת, גרמו לי להרהר שוב במושג של "אזרח העולם". האם הוא עדיין קיים? נכון, הארגון לאזרחי העולם שהקים גארי דייויס בשנות ה-50 עדיין קיים ומנפיק דרכון, אבל מה המשמעות שלו היום, בעולם יותר ויותר פטריוטי ולאומני? עולם שבו הגלובליזציה היא אויב מוצהר של נשיא ארצות הברית ושליחיו, ושבו הליברליות היא חטא נפשע של שמאלנים.

אזרח העולם, זה שרואה את העולם וערכיו האוניברסאליים כמדינתו, שיודע להסתגל לתרבויות בקלות, לדבר את שפתן ולהיטמע תוך קידום כבוד האדם – נמצא אולי בפופולאריות נמוכה במציאות גלובלית מתבהמת. אבל מצד שני, התיירות העולמית בפריחה של כל הזמנים;  יותר אנשים מאי-פעם עוברים ממקום למקום לצורכי עבודה, אהבה והרפתקה; המעברים נעשים קלים יותר, זמינים יותר, רצויים יותר בעולם שכולו כפר גלובלי קטן של כסף; ממשלות, כולל ישראל, מעודדת ייבוא של סטודנטים ומהנדסים זרים. התנועה אינה פוסקת.

המושג של אזרח העולם היה אמור להיות בפריחה רצינית כעת. אבל במקום זה, הוא נותר אינסטרומנטלי. יותר ויותר נוסעים, עוברים, חוזרים, לרוב ללא מטען קוסמופוליטי מיוחד, וחוזרים הביתה אל קיצוניות ולאומיות גוברת.

ופתאום תל אביב

מה שהפתיע אותי בחזרה לוואנאבי ניו יורק של המזה"ת, הנוטעת מגדלים בבולמוס על גבי תשתיות של מזרח אירופה, היא המהירות. השגרה דורסת כמו אופניים חשמליים. אני אמנם עדיין בקשר טוב עם חברים מפריז, אבל מהר מאוד אתה שוכח ממנה ומתחיל מחדש, כאילו לא הייתה.

דבר ראשון שמבחינים בו: עד כמה תל אביב נעדרת חן. אם בפריז או בשלל ערים אירופאיות אחרות האסתטיקה תבוא על חשבון דברים אחרים, ומאמץ גדול יושקע בכך שהכל יהיה כפתור ופרח, בתל אביב פשוט תשכח מזה. הלכלוך נדבק חזק לרצפה לעד, מונצח על ידי השמש חסרת הרחמים שתכה בך כבר בתשע בבוקר. גשם חומצי אולי יעזור פה. פה ושם יש ניסיונות לשימור ושיפור, ויש כמה פינות חמד, אבל לא נראה לי שמישהו אי פעם יתעקש שתל אביב היא עיר יפה. ואני אומר זאת כמי שמחבב אותה וחי בה כמעט עשור.

אז היא לא יפה, אבל לזכותה ייאמר שהיא גם לא מתיפייפת. אחרי שנה בבירת החן והדקדנס, יש בזה יתרון מסוים. הנימוס הצרפתי הרך, ה"שלום, בוקר טוב, ערב טוב" בכל היתקלות של שנייה וחצי עם זר במעלית – מתחלפים בישירות נוקבת, חוצפה או שתיקה. נחמדות יתרה, גם אם מזויפת – לא בבית ספרנו. הדברים קלים יותר. לא צריך שבוע כדי לתאם קפה עם חבר. אין מקומות לגלות או לתור כי אין לאן למהר, והכל גם ככה כל כך קטן. קנה המידה מצטמצם. אין גינונים מיותרים ומכבידים, אין קוד לבוש או קוד בכלל. אין מערכת כללים.

והאמת חייבת להיאמר: לא כזה נורא פה. אנחנו אוהבים לקטר, ומהרבה בחינות יש לנו סיבות מצוינות לעשות את זה – מדינית, פוליטית, כלכלית וכו' – אבל אחרי שנה של לימודים בבית ספר בינלאומי, עבודה בארגון בינלאומי וחיים בעיר שהיא על הנייר יותר קוסמופוליטית מתל אביב, אני מרגיש נוח להגיד – ולא מבוסס מדעית – שלכל עם יש את הבעיות וקווי האופי המעיקים שלו. הדשא של השכן לפעמים ירוק יותר, ולפעמים הוא רק סינתטי או צהוב מלמטה. אז אין בישראל הרבה עדינות, רכות או אלגנטיות נעימה; אבל גם אין פה זיוף, כבדות, סגירות או תחרותיות נשכנית בכסות של חיוך קולגייט.

אז מה בכל זאת שווה להביא? את הנימוס, את הסקרנות למקומות ואנשים חדשים, את אמנות האירוח ואת כוס היין בארוחת צהריים, ערב ולילה. את אהבת החיים הטובים והמיטיבים, את החופש והקלילות, המבטים הרכים יותר, את העידון, האטיות והיעדר הבולמוסיות. כלל האצבע בפריז וצרפת הוא שהחיים צריכים להיות טובים, גם אם אין לך הרבה, וכך הם יהיו ככל האפשר.

גם אם אזרח העולם הוא מושג ארכאי, שמתרוקן ממשמעותו האוניברסלית, פריז לימדה אותי להכיר בו, להכיר אותו ולהוקיר אותו. היא גם הזכירה לי גם את החופש לחיות כמו שבאמת בא לך, מנותק מכבלים ישנים ומשפחה, בזרות מבורכת ומפרה, שתמיד מתגלמת בעת מגורים במדינה אחרת או בנדודים. לא פלא שכל כך הרבה אמנים וסופרים יוצרים טוב יותר שלא במדינתם. מפיקאסו ועד מאיה ערד. הזרות מאפשרת יותר, פוקחת עיניים, נותנת את האקסטרה מרווח הדרוש. אתה פתוח יותר להגדרה מחדש. אתה מרגיש יותר אתה.

וזה כנראה האתגר האמיתי שצריך להביא. להיות יותר אתה גם במקום שהכי  מוכר לך – ולא רק הרחק מהבית. בשביל להביא את זה לא צריך להוסיף אפילו גרם לאוברווייט של ה-80 ק"ג שכבר היה לי. רק לזכור את פריז.

כך או כך, כה אמר המינגוויי, משהו ממנה תמיד יישאר איתך הלאה.

If you are lucky enough to have lived in Paris as a young man, then wherever you go for the rest of your life, it stays with you, for Paris is a moveable feast. 0

– תומר מיכלזון הוא כותב, עורך ויועץ תקשורת, חוקר ערים ותרבות בשעות הפנאי ומנסה להתאקלם מחדש בתל אביב