חג המולד 2020: סופה של תקופה, תחילתה של ידידות מופלאה

חג המולד חלף-עבר לו, אז מה. אצלי בבית כדורים מוכספים ומוזהבים בוהקים על העץ הגדול שצמח בסלון ממברשת בקבוקים שייחרתי, ואורות מנצנצים מקיפים את הבית מבפנים ומבחוץ. אפשר לחשוב שלוח השנה מוסמך להעיד על העונה, שלזה התכוונו כשטוענים שעכשיו ינואר: שמש נעימה ורכה, ענני נוצה, שרוול קצר וזהרורים תחת מים צלולים של ים פלטה.   

ממילא כל השנה הזאת מתנהגת כאילו דחפו אותה לבלנדר עצבני, נטול מעצורים ומכסה. לא רק את לוח השנה הכניסו לבלנדר, גם את העבודה והבית, בית הספר, המשפחה והשכנים, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, הבריאות והפוליטיקה, פייזר ומודרנה, הוירוס, המגפה והזדמנות הפז לצמצום חופש הפרט. 2020 היתה שנה מתפתלת, משמידה חלקים רבים כל כך של עצמה ובמקביל מטפחת על סטרואידים מחמצות, גידולים אורגניים וסרטניים, ממציאה את עצמה ואת עצמנו מחדש, לא תמיד באופן שנשמח להכיר מקרוב. אז מה זה, בשביל השנה הזאת, פרויקט חג המולד בינואר?

פרויקט חג המולד של 2018 היה האחרון שהתפרסם באתר. הוא היה שיר פרידה מהשכונה הישנה שלנו, זאת שבה נוסדנו כזוג, כאנשים בעולם, כאנשים בתל אביב; השכונה שאותה עזבנו לטובת שכונה-לא שכונה, שפליטי לב העיר שגרים בה אמרו כולם, באנחה מתואמת: אין, אין כמו לב העיר, אבל הים. בפרויקט "תו איזורי" השתתפו אמנים, כותבים, משוררים, ציירים תושבי השכונה, ומשורר אחד שמגיע אליה לכתוב בה. מבלי דעת, הוא היה הפרויקט האחרון בסדרה שאפתנית ונחושה של פרויקטים שהתחילו בחג המולד של 2010 והתקיימו מדי שנה, ואף התעבו והשתכללו משנה לשנה.

אהבתי מאוד לערוך את הפרויקטים האלה. כי אני כל כך אוהבת לערוך, כי איזה כיף זה לעבוד עם אנשים מוכשרים כל כך, כי כמה משמחת וממלאת ההיענות לנושא ופורמט שאני ממציאה, ואיזה כיף זה האינטרנט, שמכיל הכל, ומאפשר לאסוף שירה ופרוזה, צילום ואיור וציור, ובשנה האחרונה היה גם עיצוב. וכי לעניות דעתי המשוחדת מאוד, האסופות יצרו משהו חדש, מעניין ויפה, על שאלה או נושא שהעסיקו אותי, והתברר שגם אחרים. "תו איזורי", הפרויקט האחרון, היה בשבילי דיוקן סובייקטיבי של שכונה ושל אנשיה, מתנת פרידה שנתתי לשכונה, ועוד יותר מזה – מתנת פרידה שהשכונה נתנה לי אחרי שנים של שירות ציבורי מסור (מי התיישבה על הזנב של 106 כדי שהשכונונת העסוקה שלנו תהיה נקייה יותר, מי).  

ב-2019 כבר לא היה פרויקט. כל שנה סביב דצמבר אני עסוקה נורא. כנראה כל שנה כל השנה אני עסוקה נורא אבל איכשהו הנושא השנתי מזדחל אלי ומכריח אותי לעסוק בו, לפענח אותו עם חברים, חברים לדרך, בעלי עניין. "פרויקט חג המולד" הפך להיות הרגל, מסורת של די אנשים קוראים וכותבים. אם במקרה לקראת נובמבר הוא עוד לא חימם מנועים, היו מספיק אנשים שנעצו בצלעותיי מרפק מדרבן מספיק: נו, מה קורה עם הפרויקט השנה. 2019 היתה השנה הראשונה שהצלחתי לסרב לפרויקט חג המולד, להתרכז במה שאני לכאורה אמורה להתרכז בו: עבודה, כתיבה, בית, חיים. היו סיבות. האתר, למרות שהתחדש בעמל רב מאוד, סובל מהרבה תקלות והתפעול שלו מתסכל; למרות שהחומרים שקיבלתי לפרויקט היו מעולים ומקוריים, בשנים האחרונות כמו בראשונות, עם השנים נעשה קשה יותר להשיג לו תשומת לב רחבה. התעייפתי מלהתעקש על תשומת הלב לפרויקט; לא יכולתי עוד על האלגוריתמים ועל מה שהם תובעים. אולי אין כבר מקום לאתרים מהסוג הזה, שהם לא ממסדיים ולא ממומנים, ועדיין מתעקשים לארח את האנשים המצוינים בתחומיהם. וכך, חג המולד 2019 עבר, מרפק או שניים נלחצו בין צלעותיי, ולא עלה פרויקט. העולם המשיך לסוב על צירו, ושום דבר לא קרה.

* 

טוב, קורונה קרתה, אבל זה לא קשור.

* 

פרויקט חג המולד הראשון נוסד ב-2010, כשרק חזרתי לארץ מפריז, שבורת לב וגב, ולפנינו עמדה נסיעה קצרצרה וחורפית לפריז. ההזדמנות המפנקת נשמעה לי כמו בחירתה של סופי: איך מחליטים איך ואיפה ואת מי לבקר בכמה ימים קצרים כל כך? לא היתה ברירה אלא לגייס את מיטב חבריי ומכריי, שכמוני החזיקו בעברם אהבה פועמת לעיר שחיו בה ואהבו אותה. בכוחות משותפים ניסחנו את כתב "זכות השיבה": איך לאן ולמה ואם בכלל, לחזור לעיר שכל כך אהבת, שהייתה שלך והיית כולה שלה. זאת היתה תחילתה של שותפות מופלאה, ביני ובין קבוצה גדלה של יוצרים, וכיוון חדש ל"פריזאית", שלא עוד היתה "המדריך לעיר היפה בעולם" כפי שהיתה בשנים שנכתבה מפריז המעטירה, אלא גם סלון ספרותי ובהמשך גם המגזין לעניינים מעניינים.

השנה, בין הסגרים, חגגנו חג מולד עם חברים, עם סושי ושוקו חם. מאיפה יש לכם כל כך הרבה אורות? שאלה אחת האורחות הצעירות. התשובה הישירה היתה, כמובן, אלי אקספרס. אבל אבא שלה ענה לה: לכל אחד יש את המומחיות שלו בחיים, נכון? אז זאת המומחיות של כנרת: כריסמס לייטס. מודה: אני חפשנית אובססיבית של נקודות היופי והאור, ואם אני לא מוצאת אותן, אני מזמינה אותן מסין ותולה אותן במקום שזקוק להן. וזאת אולי היתה אחת הסיבות שבגינן, בערב חג המולד האחרון עצמו, מצאתי את עצמי כותבת מכתב ארוך ומהורהר לכמה מהכותבים הקבועים של הפרויקטים ולכמה חדשים, ובו הזמנה אמביוולנטית להשתתף בפרויקט חג המולד 2020. הרי אם יש שנה, חשבתי, שזקוקה לאורות מנצנצים הרי היא זאת. במיוחד בבין-הזמנים המשונה של סוף דצמבר: בין תחילת החיסונים מעוררי התקווה והחדווה לבין עוד סגר מדכדך. 

ההזמנה ששלחתי היתה כה כנה ('לא מספיק קוראים את הפרויקטים') וכה אמביוולנטית ('אבל מגיע לשנה הזאת להחגג, לא? אולי לא'), שלא, היא לא גררה אחריה זרם רוגש של עבודות מעולות, כמו קודמותיה. כשראיתי שאפילו אני לא משתכנעת מספיק לשבת ולכתוב, חיזל"שתי בסליחה ובתודה גם את מי שהתחילו.

ואיכשהו, ובכל זאת, פתאום התחשק לי לסמן את מעבר השנים, לומר משהו על חלוף הזמן המסוים הזה. ברוח השנה הזאת, גם הפרויקט לא יוגש בפורמט הרחב שלו. הפרויקט השנה הוא הפוסט הזה בלבד. אבל הוא הוא.

*

זאת היתה הקדמה ארוכה לשאלה שמעסיקה אותי מזה זמן: האם תמיד תהיה לנו את פריז? נגיד, כשנהיה מחוסנים. נניח, כשיחזרו הטיסות. נניח, כשיפתחו את הגבולות, נניח, כשיהיה לנו כסף, בטחון וחשק לטוס ולהסתובב, לאכול ולראות ולזוז. האם כמו שריק הבטיח לאלזה לפני פרידתם בשדה התעופה של קזבלנקה, תמיד תהיה לנו פריז?

התשובה הקצרה: לא.

הנימוקים הארוכים: פריז תהיה תמיד פריז, אבל היא לא תמיד תהיה לי. עם הזמן הלכו הקשרים שלי עם פריז והתרופפו. גם עם צרפת, אגב, מאז הפיגועים האכזריים, למשל. גם עם צרפתים, חברים טובים ואהובים, כי ככה זה אולי או כי ככה זה קרה אצלנו. אל תבינו אותי לא נכון: גם עכשיו, אחרי יותר משנתיים של התנזרות, אם תצניחו אותי בתחנת המטרו סן פול (ובעוד המון תחנות אחרות), אצא ממנה כנראה סקרנית ומתרוצצת ברחובות פריז בחדווה ובהתמצאות של דג במים. אבל אני חושדת שפריז שהשארתי מאחוריי היא כבר לא אותה פריז, כמו שתל אביב היא כבר לא אותה תל אביב. כמו שגם אני כבר אינה אותה אני. אני חוששת לראות את פריז פצועה ומצומצמת. בוגרת יותר, צנועה כמו מי שחטפה מכה רצינית, יפה נורא כדרכה, בטוחה שהיא עדיין יפה נורא, וחבולה.  

הפוסט הזה נכתב, ברובו, מתחת למים. אחרי שיצאתי מהמים, רוקנתי את המצוף, הורדתי את החליפה, החלפתי בגדים, חיפשתי כתמי שמש לעמוד עליהם עד שיפשירו הזרתות, חזרתי הביתה סוחבת המון דברים רטובים וכמובן עצרתי לקנות קרואסונים, התקלחתי אכלתי התלבשתי הלכתי למשרד, אמנם אז הייתי צריכה ממש לפתוח מחשב ולהקליד מילים אלה, אבל ברובו, הפוסט הזה נכתב מתחת למים (והלוואי שאמצא דרך לצמצם את המרחק בין תחושת הגאות ביציאה מהמים לבין מה שקורה לה אחרי כל הסידורים וההתארגנויות).

אני הולכת ומאבדת את פריז, אבל השנה הברחתי גבול אחד למקום שלא הייתי בו אף פעם. לא ככה. שם, במים, הולכת ומתגלית ארץ חדשה. אני צועדת לתוכה בזהירות, לומדת את שפתה בהדרגה, מוצאת את עצמי בתוכה. טובלת, צפה, שוחה לאט לאט ואז קצת יותר מהר, ולמי אכפת. אני לא פה בשביל למהר.

לפעמים אין ברירה אלא למהר. כי קר. או כי שותפיי לשחייה שוחים מהר ממני. או כי בחלק השני של החיים, על היבשה, מחכים יום עבודה ועניינים אחרים שצריך לעשות חוץ מלחשב כמה שוברים שוחים הפעם ושיחות על ציוד (שיחות על ציוד! מה נהיה ממך, גיברת).

אבל בחלק הזה של היום, בחלק הזה של הים, הכל דורש השתהות. השתקעות. התפעלות. האור החורפי שזוהר לתוך מים צלולים על דגמי החול המשתנים לפי דפוסי תנועת המים, טמפרטורת המים, טמפרטורת האוויר, טמפרטורת החול, הזרמים המתחלפים, המפתיעים; מים יכולים להיות חמים וקרים בו זמנית, מתברר.

כל שחייה היא ספארי, ולא שאי פעם חיבבתי ספארי. אבל בים אני פוגשת דגים שהייתי רוצה לדעת את שמותיהם אבל כמו דורי הדגה השכחנית מנמו אשכח אותם ברגע שתגידו לי, שושנות ים, יונים, שחפים וקורמורונים (בחיי). מדוזות, כמובן. היה לי מפגש אחד חזיתי, לא נעים בכלל. שתינו שרדנו, למדוזה כאב הרבה פחות. מדוזיות קטנות, שדיונים סוערים בקבוצות ייעודית חלוקים בשאלה לאיזו מערכת ביולוגית הן משתייכות, האם הן רעילות או רק מגעילות. סרטנים מגיחים לרגע ומיד מתחפרים בחול, כאילו הם מסרט של דיסני.

ויצורי ים אחרים: שחיינים מהירים מאיתנו, חבורות שעושות פיקניק בציפה בלב הים, הסאפיסטים הנעים על פני המים באופק כמו דמויות ממגזרות נייר חוץ מאלה שנכנסים לתוך איזור הרחצה לראות מקרוב את השחפים וכשיש מציל הוא מוציא אותם בחוץ, הקייאקים המחודדים שיוצאים מגורדון, סירות מנוע יהירות ומסוכנות לשחיינים, ציידי מים, יש דבר כזה מתברר; כשאתם שומעים טרטור עדין בתוך המים, הוא שם בסביבה.  

ודו חיים: אריות הים שמחכים לנו על שולחן הפיקניק שצמודים ללוקרים, כבר המון שנים עושים את מה שגילינו רק עכשיו: הם מעודדים אותנו בצעדי המים הראשונים שלנו, אנחנו מריעים להם על התבגרותם המפוארת. כן, כמו פריז, גם הים מאפשר להזדקן בחן.  

גם לא מעט יצורים יבשתיים: הצועדים הקבועים, הרצים, הרוכבים, המתמתחים, המתקפלים, הנושמים, המודטים. השוטר המקומי – יש שוטר מקומי – שמחנה את האופנוע המשטרתי באלכסון לשולחן הפיקניק שליד הלוקרים, שמכיסי הרשת של האפוד שלו מזדהרות סוכריות חמאה ארוזות אחת אחת, על כל מקרה שלא יהיה. רכב הטיאוט המקומי, שכמו לא שמע מעולם על סיזיפוס, מקים רעש גדול על משטח האספלט שבשולי החוף כשהמברשות שלו מזיזות את גרגירי החול ממקום למקום, ואז, כשהוא מגיע לקצה, מתחיל לתמרן קטנה-קטנה שמאלה ימינה שמאלה ימינה, כי האופנוע של השוטר המקומי, שחונה תמיד באלכסון, מפריע לו להסתובב.

מסורות הולכות ומתפתחות בקצב מסחרר, חלקן מחויבות המציאות, כמו להעביר על הצוואר רולר נגד שפשוף צווארון החליפה, ואז להעביר בינינו את הרולר. חלקן סתם נחמדות: התה, הצ'אי או הקפה של אחרי השחייה, השיחות הקטנות, הקרואסון של האחרי במאפייה היחידה בעיני שעושה אותם כמו שצריך (לא מי שחשבתם: לה בון פטיסרי). השטיפה של החליפה והייבוש שלה. לעצור באמצע השחייה כדי לראות את הזריחה, כשקמים מוקדם מספיק. לראות זריחה מהמים זה דבר נהדר, לפעמים ממלא לכל היום. מה שבטוח, נותן לי תירוץ לעצור רגע ולהדביק את הנשימה.

אני שוחה בים, מצוף והכל, מאוגוסט בסך הכל. מה לי כל התרגולות והמסורות האלה, כמו לציין לעצמי ששוב פגשתי את הצינור ששקוע בקרקעית הים ומסמן את כניסתנו לשובר האחרון לפני היציאה. ואולי המסורות הן מסורות, מייצרות ודאות וקביעות לכאורית, קונטרה לקפריזיות של הים, שמשחק לנו ברגשות: פעם, כמו היום, הוא ים של קריביים, אתמול היה קר מדי או סוער. הים צלול ומפעים או מזוהם ומסריח. כלום אי אפשר לתכנן איתו, בטח לא יום כן יום לא, כמו שהיה הגיוני יותר לשחות. כי היום יכול להיות כן, ומחר לא ומחרתיים לא ולא ולא. ולפעמים הים הוא לגמרי אולי, כמו בערפל הגדול של השבוע שעבר, מופע נדיר של מזג האוויר. המים היו צלולים, אז אפשר היה לנווט לפי הקמטים שעל הקרקעית, אבל החוף נעלם בענן הכבד. לא, השחיין שפגש אותנו ביציאה מבין השוברים ושאל: סליחה, איך מגיעים ליפו, לא צחק. אפילו יפו נעלמה מהאופק.

אז ככה, גם ככה, נפתחת בשבילי 2021: עם חליפת שחייה שמונחת תמיד לייבוש איפשהו בבית, סימני שפשוף על הצוואר, אפליקציה שמודדת את גובה הגלים וכיוון הרוח, חברים לשחייה ולתה שאחרי וארץ חדשה, שמיליון הכניסות אליה נמצאות באלף המטרים הטובים בעולם.

*

זה לא ערב האוסקרים ובסך הכל אני שוחה בים, זה לא שחציתי את תעלת לה מאנש. אבל הים ממלא בהכרת טובה והשחייה בו עוד יותר. הוא מאפשר הרבה רגעים של לבדיות מוחלטת ועמוקה, אבל הם לא אפשריים בלי מי שבדרך. ככה שבכל זאת מתחשק לי כמה תודות: להילה כהן שלימדה אותי לשחות חתירה (סליחה על הסגנון, מבטיחה להשתפר), לאבישג קופמן טורק, מאמנת השחייה שסללה לי שביל לים, לערן מקבוצת שש-בבוקר-רגליים-במים-במציצים שוידא שלא אשבר אחרי שעשיתי לעצמי בושות איומות באימון הראשון וגם באלה שאחריו, הושיט לי יד, סנפירים וסבלנות, למיכל שמלמדת אותי שחייה בהתכתבות וליובל הנדיב שמוכן לשחות איתי בקצב שלי.