הלילה חלמתי משגר טילים בשדרות בן גוריון, עם טילים בתוכו, טריים, מחכים לתורם. אולי עקפתי אותו והמשכתי הלאה, אינני יודעת, כי התעוררתי ומיד הזכרתי לעצמי: אל תגזימי. אין משגרי טילים בשדרות בן גוריון.
זה נכון, בדקתי. הבוקר לא היה.
זה השפיר בחלומותיי, בעת האחרונה. לא אכתוב על אלה שמהם קמתי בעיניים קרועות ובגרון מיובל מצעקות שצעקתי (רק בחלום, מתברר) או על אלה שאחריהם לא הצלחתי להירדם. הנייר לא סובל אותם. אני לא יכולה לסבול אותם. אני כבר בקושי זוכרת את תכנם, אני רק זוכרת את התחושות. אני זוכרת אותם עד הפרט האחרון, אבל יותר ממנו זוכרת את התחושות.
אימה ואין אונים.
לא רק סביב משגר הטילים עשיתי עיקוף תודעתי. בדרך כלל, החלומות שלי לא מלמדים אותי שום דבר חדש, רובם ממחזרים את המחשבות המודעות שלי ומגישים לי אותן קצוצות, מוקפצות ומצולחתות. אבל לאחרונה, אחד מהם נשא איתו מסר ברור. בקצה שלו היה לוחם מוכר ועתיר זכויות, שרץ על אבן גבירול, מכוון מטרה, ואני, חצי מסקרנות וחצי כי חשבתי שאולי קורה שם משהו שדורש עזרה, רצתי אחריו. כשהוא פנה לאיזו סמטה פניתי אחריו, וכשהוא נכנס לחצר של איזה בית, נעצרתי רגע, ולא זוכרת אם זה היה בחלום או מחוצה לו, אמרתי לעצמי: שלא תעיזי להסתכל על מה שהוא רואה עכשיו.
לשם שינוי, הקשבתי לעצמי.
היזהרי בחלומותייך; שמעתי את זה כבר. ובכל זאת, החלק הכי פגיע הוא לא החלומות. זה המרווח הזעיר שבין הערות לשינה, בין השינה לערות, שאליו מצליח לחדור, כמו מסמרים חלודים לפונטנלה, מה שראיתי, מה ששמעתי, מה שחשבתי. גם את המרווחים האלה אני מנסה לנהל. ללכת לישון עייפה נורא. לוודא שיהיה ספר ליד המיטה עם משפטים שיוכלו לסתום אותם.
אבל, הבנתי מתישהו, לא מספיק לברוח מבשורה. אני צריכה לחלום חלומות אחרים.
מתישהו במהלך המלחמה חשבתי שגרוע מזה כבר לא יכול להיות (גרוע מזה, אני כבר לא חושבת שלא יכול להיות גרוע מזה). אבל אז הבנתי שאם אני הולכת על לשרוד – ובלי ספק אני הולכת על זה, לשים את כל מה שיש לי, כל מה שאני יודעת, כל מה שאני, על לשרוד – אני חייבת שיהיה לי משהו לחכות לו.
(אימה, פתאום אני מבינה, היא גם העדר תכלית. אי מה).
ילדים הם תכלית, והספר שכתבתי והיה אמור לראות אור עכשיו, הוא תכלית. אני מתה לראות אותו רואה אור, והוא לא יראה אור עד שלא יהיה פה קצת אור. והשקיעות הן תכלית, והאהבה שלי היא תכלית, והעבודה שלי – תכלית; ותכלס, כזאת אני, אשה תכליתית. אז לא חסרות לי תכליות. אבל הרע עכשיו כל כך יסודי, חובק כל, מוחשי ומפורט, שלא מספיק להיות חיובית וכללית מולו. צריך לפרט את הטוב שיכול ועתיד להיות, ולתת לו לחזק אותנו.
*
"עד חנוכה זה יעבור". עם השנים למדתי לנשום עמוק אל מול קשיי ההסתגלות למערכות החינוך ולספור: ספטמבר, חגים, אחרי החגים, נובמבר. בחנוכה, בדצמבר, בטח יהיה בסדר. תרגיל ההשהייה הזה התברר כנכון, ואחרי שהתברר כנכון, הוא נמצא כמועיל מאוד. החיים, לפעמים, הם ספינה גדולה. אי אפשר לתקן את מסלולם בתנועת הגה חדה. לפעמים הדברים משתנים מאליהם, לפעמים אפילו לטובה. וגם אם לא, מקסימום בחנוכה נחשב מסלול מחדש.
זה, הבנתי בדיעבד, מה שעמד מאחורי ההודעה של חברתי ורדית, שכתבה לי בשלב מוקדם של המלחמה: "אין ברירה, את צריכה להחזיר את פרויקט חג המולד". עוד לפני שהבנתי למה היא מתכוונת, תפסתי בשתי ידיים את מה שורדית נתנה לי – וו שנעוץ בעתיד למתוח אליו חוט, משהו שאפשר להיתלות בו ולהתקדם לאורכו בתנועות קטנות.
כבר בשבעה באוקטובר הבנתי שהסתבכנו כהוגן; ידעתי שזה יהיה מסע ארוך. אבל לא האמנתי, שעד כדי כך. חנוכה עבר והמלחמה בעוז נמשכת, ורוב החטופים עדיין בשבי. אסון בלתי נתפס אחד רודף אסון בלתי נתפס אחר וקשה מאוד לדמיין עתיד.
ובכל זאת, יהיה עתיד. כלומר יש.
ועדיין קשה לי לדמיין אותו. ועדיין צריך.
*
בתקופה הזאת היו לא מעט הבהובים רפים באפלה הסמיכה. אחד מהם היתה ההבנה: עברו חודשיים, עברו כבר יותר, ואנחנו חיים עם זה. השיר הנהדר של אלן באס, כן. שהחיים קשים מאוד עכשיו. כן, ובכל זאת, אני בוחרת בהם.
ההבהוב השני, היה זה שנדלק כשחיככנו פחדים ותקוות אלה באלה, של האחת באלה של האחר. החיוכים הרחבים שבכל זאת עלו על פניי היו בסופם של מפגשים, לפעמים היו אלה פגישות, שהיה בהם מגע של אנשים באנשים, דאגות בדאגות, שמחות בשמחות, פעולות בפעולות. לא הדיבור הפרשני, הפרלמנטי, החבובות-י, על המלחמה, אלא כן, תסלחו לי על העברית, הדיבור על עצמנו במלחמה, איפה היא פוגשת אותנו.
אני אדם ריאלי, ומנסה להתכונן לכל תרחיש, אבל האדם הריאלי שאני יודעת, שבשביל לעבור הכל, כל דבר שהוא, אני צריכה לנעוץ וו בעתיד. הבינוני, הרחוק, משהו ריאלי, מחובר למציאות ובכל זאת כזה שנותן אור ואוויר, שאוכל לנוע לעברו בתנועות קטנות.
מתברר שלא קל לחלום. אפילו לחלום על לחלום לא פשוט. הרי גם אם נצליח להרחיק ראות, הלב שלנו עלול להישבר עוד, ועוד ועוד ועוד. ובכל זאת הרגשתי שמוכרחים לנסות. בשביל הקסם הזה הייתי זקוקה למתנדבים: אנשים שמתקבצים יחד, ומשתפים כל אחד בחלום שלו. לשמחתי, לצו הגיוס שלי התייצבו יוצרות ויוצרים נהדרים.
בימים הקרובים, מדי יום, מערב חג המולד ועד ערב השנה החדשה, יפורסם פה פוסט שמציע איך לחלום על לחלום. אף אחד מהם לא יהיה ניתוח גיאופוליטי. תאמינו לי, קראתי את כל הניתוחים, הם לא נותנים די אוויר לנשימה, וגם להם הרי אין שמץ של מושג מה צופן העתיד. אז בואו נלך על הלא-יודעות-כלום שלנו. על הלא-יודעות-שום-דבר ובכל זאת יודעות הרבה, ומתעקשות לחלום. או לפחות מתעקשות.
*
לכל הפוסטים ב"לחלום על לחלום", פרויקט חג המולד 2023
