מבט מהז'ה דה פום על גני טיולרי: צמרות אדומות, בניינים סדורים, אפור צונן

אני מוכרחה להסתובב קצת ברחובות שלי כשאני חוזרת הביתה. ברגע שאני נוחתת בישראל, צריך לעבור ביהודה הלוי ומשם בשדרות רוטשילד, לחלוף באגביות נרגשת עד לסרעפת בקפה בשדרה, לראות אם אני עוד מכירה שם מישהו, אם מישהו עדיין מכיר אותי שם, לעשות את הסיבוב של שינקין ואחד העם, שדרות בן ציון, לפעמים להגיע עד לים, לפעמים לעצור בבית קפה, עם עיתונים, עם מחשב נייד, עם חברים, לבד.

(המשך…)

לב גדול אדום מבריק, מתוך התערוכה של ג'ף קונס בוורסאי

לעזאזל איתך, ולנטיינ'ס. לעזאזל איתך ועם התאריך החורפי שבחרת לך, כמו התערבות ממשלתית להגברת המכירות שאחרי סוף הסיילים ולפני סבב המתנות לפסחא. בצרפתית אתה בקושי סן ולנטן, עם הנ' שרק מסמנת את סוף המילה ובלי הסלסול המתפנק באמצעה, אבל אתה כל כך אמריקאי וצרכני, שלנצח תישאר ולנטיינ'ס, בכל מדינה בה תכפה עלינו את קיומך.
זאת סיבה למסיבה, מסוג הדברים שכיף יותר להתמסר אליהם מאשר לבדוק אותם בציציות. אלא שולנטיינ'ס הוא עיבוד מחשב נמרץ מדי של רגש אנושי, משוח בוזלין ועטוף בצלופן. הסימון החד-חד ערכי הזה של אהבה הוא שקוף מדי, מבריק מדי, דביק וחלקלק. קצת צר מצידך, ולנטיינ'ס, להסתפק ככה ביום אחד, באהבה מסוג אחד.

(המשך…)

התור. אחת וחצי בלילה. אפס מעלות. או פחות

המבקרים עוטים חגיגיות מתונה וארשת של סקרנות, שביעות רצון וחשיבות, כאילו תופסים את צריכת התרבות שלהם כזכות יסוד שהיא גם חובה אזרחית, משהו כמו ההצבעה בבחירות. ביקור בלילות האחרונים של Picasso et les Maitres בגראנד פאלה

המסיבה הכי שווה בפריז התקיימה בסוף השבוע הזה – וממשיכה להתקיים גם ברגעים אלה ממש – בגראנד פאלה. ולא רק שהצלחנו להכנס אליה, בזכותה גם קיבלנו חיזוק חיובי על הדחיינות הבלתי מטופלת שלנו.

(המשך…)

ברוש ורסאי מגולח למשעי. שימו לב לפרחים הזעירים האדומים המשולבים בקפידה

(קודם טור עם איזו דעה נוקבת ובהמשך פרטים על התערוכה ועוד תמונות מגני וורסאי. אבל הכל קשור).

תגידו לי רגע: מה קורה לכם שם עם האח הגדול, מה?
הבנתי, לא להתקשר אליכם בראשון בערב. הבנתי, זה עניין גדול וסוחף. מדורת השבט, שהתפצלה בשנים האחרונות למיליון ערוצים ומיליארד יו טיובים קטנים, התאחדה סוף סוף למשתה עצום ועולץ.
ראיתי באינטרנט את פרק הפתיחה. הוא היה ארוך מאוד אבל מעניין, אז גררתי למול המחשב את מתלה הכביסה ואת סל הכבסים הרטובים ותליתי אותם יפה יפה ואחד אחד בזמן שכל החבר'ה הנרגשים רצו לווילה להנעל בה עד עצם היום הזה. אז גם הכרתי אותם, את השפרה והצבר והשי והונסה והבובלילים. אנשים מעניינים, חלקם מעורר חשק להרביץ, שזה בדיוק מה שאנחנו מבקשים מהם להיות, והיו גם אסי וארז הציניים והחכמים, וכל הלכה הזאת של הפקה מושקעת והטון המשכנע. רק בגלל שאין לי סבלנות לראות טלויזיה במחשב, לא יצא לראות מאז פרקים נוספים, אבל אני מבינה את פוטנציאל ההתמכרות.

(המשך…)

מחשב, גרביונים עם דובונים, רדיאטור ונוף מקומי

ברגע האחרון כמעט השתפנתי מסיבה כלשהי, חום כלשהו לילדה כלשהי. אבל בסופו של דבר קמתי בשש בבוקר, כמה דקות לפני השעון המעורר, מצאתי בחושך מאפיה פתוחה, השארתי על שולחן האוכל לחם ושקית של קרואסונים, נישקתי את כל הגופים החמים המתוקים האלה הארוזים בשמיכותיהם, וסגרתי מאחוריי את הדלת.

(המשך…)

ספרות הטעם. Photo: Bruno Cogez

הלכתי לאכול במעבדה. כמובן שאין כמו בגט וגבינה ויין, לא לשכוח את הפותחן, על פונט נף. אבל במעבדה של דייויד אדוארדס, מפרקים את האוכל, ולא רק אותו – גם את הסיפור שלו – עד לרכיביהם הזעירים ביותר, מרכיבים אותם מחדש, והנה לכם; לגמרי לא בגט על הגשר, אבל משהו לעניין בו את הראש ואת החך.
אדוארדס הוא מין אביר רנסנסי הרפתקן, רב יכולות ושאיפות. הוא אמריקאי וצרפתי, סופר ומדען, שפיתח משאף אינסולין, משהו שעתיד להחליף את הזריקות התדירות לאיזון רמות הסוכר אצל חולי סכרת. עשה את שלו ועדיין לא הרגיש שהוא יכול ללכת, אלא הקים, באוקטובר האחרון, את הלבורטואר, "המעבדה", מוסד מרהיב שמטרתו ליצור מפגש של ממש בין אמנות ומדע. לקראת כל תערוכה נבחר אמן מצליח או מבטיח, משדכים לו מדען רלבנטי לפי בקשתו מהשורה הראשונה ויחד הם מתכנסים לפיתוח ועבודה משותפים של משהו חדש לגמרי.
ואני הלכתי לאכול שם. כן, מוזר כמו שזה נשמע, לאכול במעבדה של אמנות, או באמנות של מעבדה, מוזר ומעניין. שכן, הפרויקט הנוכחי של הלברטואר הוא הסְפֵרָה של תיירי מרקס. מרקס, מחלוצי המטבח הדקונסטרוקטיבי, הוא שף המעוטר בשני כוכבי מישלן, ונבחר ב-2006 לשף השנה של גומיו. והתערוכה שלו במעבדה עמוסה מושגים פיזיקליים, שדקונסטרוקטיבי הוא הנהיר שבהם.

(המשך…)

כמו מישהו שמדליק רדיו בקול רם בבוקר, לא כי הוא אדם של בוקר, אלא כי אחרת אין סיכוי שיצליח לצאת מהמיטה, ככה מתנהגים הצרפתים כלפי החזרה שלהם לשגרה, הרנטרה. בשביזות יום א' בצבעים של שיזוף מתקלף, הם חוזרים באי חשק מופגן מחופשת הקיץ הארוכה לבתי הספר ולמקומות העבודה. הפעם, משום מה, נדמה שהשיבה קשה במיוחד. הצרפתים טרודים מיוקר המחיה ומהאינפלציה, וזה חוץ מהעובדה שהגשמים שירדו באוגוסט מדי פעם חירבו את התכנית הלאומית לספוג די חום שיספיק עד מאי. ואולי האומה הצרפתית ממלאת אחרי צו הרנטרה וחוזרת לעצמה, כולל לטרוניה הקבועה כלפי העולם שמלווה אותה בכל עת.

אולי כדי להקל את החזרה, או כדי להסיח את הדעת, העיר מוצפת שורות של אירועים, ירידים, שווקים, מבצעים ופסטיבלים.

(המשך…)

REM ב-רוק על הסן 2008

קודם כל הריח הזה. בכניסה לפסטיבל רוק אן סן חונים האוטובוסים המפוארים של האמנים, עם ספות עור, מכונת קפה והרבה מקום לרגליים, אבל הלחות של החורשה בסן קלו היא זו שמושכת אותנו פנימה בריחות של עלים, אדמה רטובה וטריות מדבקת.

(המשך…)

דרול ד'וואזו

עם הזמן ולאורם הצהוב של ימים אביביים שהקדימו את זמנם, מפשירה העיר הזאת והופכת קצת פחות זרה. בבונז'ור הקבוע של הקופאית בסופר אפשר לדמות למצוא איזו בת-נימה של היכרות והמלצרית בבראסרי שמתחת לבית כבר יודעת בעצמה מה אני שותה. דברים נעשים מוכרים ובטוחים יותר, ובהתאם חוזר טווח התנועה שלנו ומצטמצם, כהרגלו, לאזורי הנוחות שלנו. טוב שלימודי הצרפתית, שהשתלטו על שגרת חיינו, הכירו לי את בוט או קיי.

(המשך…)

אייפל, אחת הרגליים האיתנות

אהובי נסע לארץ, בחטף. יש איזו אשליה של קרבה ומיידיות, אבל האמת היא שלא פשוט ובטח לא זול לטוס מהרגע להרגע לבקר בארץ ובארצות אחרות. הרעיון של רק לקפוץ בנון שאלאנט ממקום למקום באמת מקסים בעיני, אבל בפועל הוא מזכיר לי תמיד את הסיבה שסאלי, מהארי,  נפרדה מג'ו: הוא לא רצה ילדים, כדי שיוכלו לטוס לרומא בהתראת אפס, או לעשות סקס על רצפת המטבח. אבל בסופו של דבר, מסבירה סאלי להארי, הם מעולם לא עשו את זה במטבח; יש שם אריחי קרמיקה קרים וקשים. והם גם אף פעם לא מימשו את הקפיצה לחו"ל בדקה התשעים.

(המשך…)