מה תעשה פריז כשתהיה גדולה? / מפריזה

חם. חם נורא. שלושים מעלות בסך הכל, אבל בנייני פריז מתוכננים לשמר את החום, והם עושים את המוטל עליהם. זה כלום, אני אומרת לכולם, כאילו הגעתי הרגע מהמדבר, אבל בכל פעם שאני נכנסת הביתה אני מחפשת את הכפתור של המזגן, באותה תנועה אינסטינקטיבית שבה אחרים שולחים יד למזוזה.
אז זהו, שאין כאן מזגנים, ועם כל הכבוד לפרקט, כפות הרגליים מתחננות למגען הקר של מרצפות הסומסום הישראליות.
לא מבינים כאן שום דבר בחום. אי אפשר לברוח מחום הרחוב לחנויות בשוליו, כי כולן מאפסנות את אותו אוויר הביל ויציב, איש לא מודע לסגולות הקירור של קפה ברד ואפילו ארטיקים בקושי אפשר להשיג. מניפות הן הנשק המתוחכם האחרון שנותר נגד החום, והן נשלפות מכל תיק, משנעות בקושי את האוויר הסמיך. החום, כפי שחום עושה, פוגע בסטנדרטים המוסריים והאסתטיים המחמירים, וכל האלגנטיות מתלחלחת או מתאדה, תלוי בשעה. בנות העיר עברו לשמלמלות טריקו קשורות בחגורה במתניים וסנדלי גלדיאטורים שטוחים. ברק שמנוני דקיק מכסה את כל פיסות העור החשופות, מפר את חוקי היסוד, אבל גם מחדיר בעיר הזאת קצת ריח נעורים. למרבה הצער, רוח נעורים לא מריחה כמו שאנל 5.
אפשר להימלט לקולנוע, לבקש מקלט מדיני בשגרירות ישראל הממוזגת לעילא או לקוות שמוזיאון, בטח אחד חדש ומשוכלל, יהיה תרבותי מספיק כדי להתכונן גם לימים החמים. כבר מזמן רציתי לראות את התערוכה "פריז רבתי – האתגר" במרכז הארכיטקטורה בארמון שאיו.

אכן אתגר. ככל שפריז יפה, עשירה, תרבותית, מתויירת וגם צפופה עד כדי רוויה, הפרברים הצמודים אליה הם מוזנחים, מרובי מיעוטים, פשע ואבטלה. זה יותר מהסיפור הקלאסי של מרכז ופריפריה. בצרפת לא רע להיות פרובינציה מרוחקת, אבל גרוע מאוד להיות פרבר פריזאי. הפער בין היפה והחיה, הגרות בסמיכות כזאת, הוא בלתי נסבל.
עד כאן, הכריז סרקוזי, והוציא לדרך את הפרויקט הגרנדיוזי. עשרה צוותים מעורבים של אדריכלים, מתכננים ערים וסוציולוגים התבקשו לחקור לעומק את הבעייתיות של פריז ואת יחסיה עם הפרברים המקיפים אותה, ולהציג את החזון שלהם לעיר מודרנית שמכבדת את עברה המפואר, מחוברת לסביבותיה, ומחוייבת לשמירה על איכות הסביבה לפי הסכם קיוטו להפחתת פליטת גזי החממה.
אז זהו, שמיזוג זה כל כך לא צרפתי, לא בר קיימא והכי לא הסכם קיוטו.
כך שהחלונות הענקיים של הקומה הראשונה של המוזיאון, הפונים למגדל אייפל, הניחו לשמש לבשל את המבקרים בתערוכה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ, ואיש מאיתנו לא נשבר באמצע. על רקע יציקות של תבליטים מהמאה ה-12, צמחו באולם המרכזי 10 מבני מתכת לבנים, צרים וגבוהים, בכל אחד מהם מציג אחד הצוותים את תשובתו לשאלה העצומה שנשאלו: פריז הזאת, מה היא תעשה כשתהיה גדולה?
מבקריו של סרקוזי טוענים שפרויקט "פריז רבתי" הוא דרכו להכנס להיסטוריה לא רק כבעלה של, אלא כממשיך דרכם של נפוליאון השלישי והברון אוסמן, שיחד דרסו בלוקים שלמים, ניסחו חוקי בניה דרקוניים והכבידו על קופת המדינה, עד שיצרו את פריז של היום, על שדרותיה הרחבות, הרכבת התחתית והסגנון האוסמני האחיד.

נתקלתי פעם בחוברת צילומים של פריז משנות השמונים המוקדמות: שער הניצחון, כיכר הקונקורד, גני לוקסמבורג, כנסיית נוטרדם. רק דגמי המכוניות העידו שעברו כמעט שלושים שנה מאז צולמו התמונות האלה. פריז, ככל נשותיה, מתכחשת לשנים שעוברות. היא יפהפיה, נכון, אבל היא גם מנומנמת, מתיישנת, מזהמת, צפופה ולא מחוברת לסביבתה המיידית.
סרקוזי, ורבים אחרים, טוענים שהגיע הזמן להעיר את הגברת. וזאת הזמנה מפתה, לשחק קצת באלוהים, להמציא עיר חדשה וחיים חדשים לתושביה. אפשר להרגיש איך הצוותים נהנו מהכרטיס הפתוח הזה, גם אם במקום חושך על פני תהום, תנאי הפתיחה בבריאה מחדש של פריז-רבתי מורכבים הרבה יותר, וכוללים, כפי שציין אחד הצוותים, את הפריזאים החמוצים.
ההצעות הוכתרו בשמות טעימים, כמו "לידות ולידות מחדש של תענוגות פריזאיים" או "מעיר של צורך לעיר של תשוקה", ובתרשימים נראתה פריז-רבתי פעם כמו תא חי מספר ביולוגיה ופעם כמו הדפס של חואן מירו – כתמים עירוניים מחוברים האחד לשני בקוים דקיקים מתעקלים. בשלב ההצעות הפרקטיות, אף צוות לא פסח על הוספת קוי מטרו עיליים, בבנייה ירוקה, נטיעת עצים, ושימוש בגגות הפריזאיים במקום לראותם בלבד.
הביתנים היו מלאי השראה, סרטי וידאו, מפות, תמונות, מודלים, המון מילים ומעט מדי חמצן. נשים בהריון נתמכו בבעליהן, מניפות נשלפו, אבל איש לא נשבר במסע להכרת העתיד האפשרי של פריז.

פעמים מעטות נפרצו גבולות הקונספט לעבר הפרקטיקה. אטלייה קסטרו הציע הדמיות מחשב של ערי הלוויין בגרסתן המושכת. בהדמיות היו ערי הלוויין ליעדי תיירות נוצצים, ולא האזורים הטורדים שהן היום. רנז'יס, למשל, שמאכלסת את השוק הסיטונאי שמזין את פריז, תהפוך למוקד משיכה קולינרי, הציע קסטרו, ואילו בעיר הלוויין ז'נוויליה הוא הצמיח במימי הסן דווקא את האופרה של סידני.
אנטואן גראמבק הציע את ההצעה המהפכנית ביותר. עיר צריכה ים, קבע. ערי נמל הן תוססות וחיות. אה, אין בפריז ים? נחבר אותה לים. הוא מציע לחבר את פריז, רואן ולה האבר, עיר נמל תעשייתית, לעיר אחת גדולה, שהסן, כך הציע, יהיה הרחוב הראשי שלה. מטרופול סן תהיה עיר שאורכה 180 קילומטר. לא ברור איך שולטים בעיר כזאת, אבל קולות פכפוך הפלגים וציוץ ציפורים שבקעו מרמקולים, גרמו לפריז להשמע כמו כיף גדול.
בביתן של ז'אן נובל ושותפיו, ההוא עם הלידות מחדש של התענוגות, מציגים מסכי פלזמה הדמיות יפהפיות: פרנק גרי מקשט את מגדל מונפרנס, ג'ני הולצר מציגה על הסן, והפריפריק, הכביש הטבעתי שמקיף את העיר ומפריד בינה ובין הפרברים כמו קונצרטינה, הופך לשדרות מוארות. הדמיות הוידאו יפות כל כך עד שאי אפשר שלא לחשוד בהטעיית הציבור. הם בעצמם מציעים לחשוד: במקום שבו צריכים להיות עצים, רצות המילים "עצים". שיכונים נוסח עמידר הופכים, באמצעות תוספת של חזית זכוכית וברזל, למבנים אלגנטיים ובעלי מרפסות. מילים מילים, הדמיות הדמיות, יפות כמו חלום עתידני. אבל בביתן של נובל יש גם שני הדומים גדולים ונוחים לשבת עליהם, לעיין בכל אלה.
בין כל האוטופיות המשכנעות, הייתי בוחרת במי, שאחרי כל הניתוחים העירוניים, הסוציולוגיים, הפוליטיים והאסתטיים, זכר גם להציב כיסאות בביתנים הדחוסים; כל האחרים רק חושבים שהם יודעים מה האזרח צריך. ואם מישהו מהצוותים היה מפעיל גם ונטילטור, הייתי נותנת לו גם לתכנן את תל אביב.

– פורסם לראשונה ב"מפריזה", במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

*התערוכה (Le Grand Pari(s, מוצגת עד ה-22 בנובמבר ב: Cité de l'Architecture et du Patrimoine, שהקומה השניה שלו היא אפילו ממוזגת. גם התערוכה מרתקת וגם שאר המוזיאון הוא עשיר ויפה ומומלץ בחום (ובקור).

0

0