פריס אף פעם איננה ממש ארץ לא מוכרת, לכל מי שמגיע לשעריה יש כבר ידיעה ודעה עליה. לא במקרה לבוגארט ואינגריד ברגמן תמיד תהיה פריס. כי זאת לא עוד עיר, זהו שם קוד לתקופה מיוחדת לרגעי קסם. פריס לא נגמרת אף פעם, אמר המינגווי, פריס היא חגיגה.
לא כולם שותפים לדעה הזו, יש האומרים שאין לה לפריס, דבר להציע, מלבד תהילת עבר, שהיא ממשיכה ליהנות מניחוח של ימים אחרים, מחסד נעוריה, שזו עיר המתרפקת על ימי גדולתה, ימים שאבדו ללא קץ. עיר החולמת בערגה על סופרים, משוררים הוגי דעות והרפתקנים שמלאו את רחובותיה והפכו אותה לבירת העולם במשך שנים ארוכות.
גם בעבר לא כולם אהבו אותה או לפחות התקשו להודות בכך. הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו, שקבור כיום בפנתיאון לצד גדולי הוגי הדעות של צרפת, שנא את פריס. עבורו היא הייתה סמל לכל מה שמתועב בציוויליזציה האנושית. פריס היא סמל לרוע וליתר תחלואי המין האנושי, כתב, זו עיר המסמלת את הנהירה אחר מותרות, וחטאים. עיר של אובדן הדרך, עיר של שקר והשתעבדות.
אך גם הוא, המבקר הגדול של העיר, לא היה באמת ובתמים משונאיה. הוא השתקע בה לשנים ארוכות ובכל ספריו ניתן לשמוע את האמביוולנטיות שלו לגבי העיר. בנו של השען מז'נבה הותיר את חותמו על חייה ותולדותיה של העיר. האירוניה של אלת ההיסטוריה קבעה את המהפכה הצרפתית שנה לאחר מותו של רוסו וכך רוסו הדחוי והכעוס, מצא את עצמו לפתע כסמלה המובהק של המהפכה שהעלתה אותו לדרגת קדוש.
המהפכה הצרפתית הפכה את רוסו לאחד מאבותיה ואילצה אותו לשוב לעיר, מת אך עטור ניצחון. רוסו שכה תיעב את העיר, על פי עדותו, חזר לשכון בה, בטקס רב רושם, נקבר בין גדולי האומה בפנתיאון מוקף בחברים-שונאים כמו וולטייר ודידרו.
כשהגעתי לפריס לראשונה, כשם שאחרים עולים אל הכותל לנהל עם האל שיחת חולין או התייעצות בארבע עיניים וכשם שאחרים משתטחים על קברי צדיקים, כך נכנסתי אני אל הפנתיאון. שם, בקומת המרתף, אפשר לבקר את גדולי האומה הצרפתית אשר הותירו חותם בלתי נשכח על התרבות האנושית. מלבד וולטייר ורוסו אפשר לפגוש שם גם את אלכסנדר דומא, וויקטור הוגו.
מי שאיננו חובב קברים ואינו נהנה מצחוק הגורל בו השונאים הגדולים וולטייר ורוסו שוכבים זה לצד זה, נאלצים לחלוק לנצח את אותו חלל צר,יכול ללכת להרים כוסית לזכרו של רוסו ויתר בני תקופתו בבית הקפה שבו רוסו עצמו נהג להיפגש עם חבריו ולהרים כוסית, בבית הקפה הראשון של פריס, הפרוקופ, הקיים משנת 1680 ברובע השישי של פריס, מקום ששמר על אופיו ויופיו אך שכח לחדש את מטבחו זה שלוש מאות שנה בקירוב.
רוסו, עזב את ז'נבה, עיר הולדתו, בגיל צעיר, מתוך מחשבה שרק בפריס אדם שאפתן כמותו יכול להגיע למחוז חפצו. אך כבר המפגש הראשון שלו עם פריס נידון לכישלון. הוא נכנס לעיר בשנת 1731 דרך פרבורג מרסו, אזור זנוח ומוכה עוני, שידוע כיום כאזור נעים ויוקרתי על הגבול הדק שבין הרובע החמישי לשלוש עשרה בין Place d'Italie לבין הסיין (Le Faubourg Saint-Marcel – Saint Marceau).
"איך ניפצה הכניסה לפריס את הדימוי שטיפחתי לי עליה! ההידור החיצוני שראיתי בטורינו, יופיים של הרחובות, עוררוני לחפש בפריס הידור גדול מזה. ציירתי לי עיר שכגודלה כן יופיה, שחזותה מרשימה מאין כמוה, וכולה רחובות מפוארים וארמונות שיש וזהב. כשנכנסתי לעיר דרך פרבר סו מרסו ראיתי רק רחובות קטנים, מלוכלכים ומצחינים, בתים שחורים מכוערים, אווירה של זוהמה, של עוני, בכול מקום קבצנים, עגלונים, סוחרות של משומשים, רוכלות של עשבי משקה ושל כובעים ישנים המכריזות בקול על מרכולתן. כל אלה הכו בי בתחילה בכוח רב כל כך, עד כי ההדר האמיתי שראיתי מאז בפריס לא היה בו כדי להפיג את הרושם הראשון הזה, ואיזו סלידה חשאית נותרה בי מפני המגורים בעיר הבירה הזאת. יכול אני לומר כי כל אותו זמן שגרתי בה לאחר מכן עבר עלי בחיפוש אחר אמצעים שיותירו לי לחיות הרחק ממנה". (מתוך "הווידויים" של רוסו, ספר רביעי, עמוד 159)
ייסוריו של רוסו בפריס היו כה גדולים כי התחושה שלו שהעיר הפנתה לו עורף הייתה כסטירה מצלצלת למי שידע כי רק כאן נמדדת הצלחה אמיתית. כשם שכותב רוסו בספרו "אמיל":
"אם יש בך ניצוץ של גאוניות, לך וחייה לשנה בפריס. במהרה אתה תהיה כל אשר יכולת להיות, או שתהיה לא כלום".
עבור רוסו, פריס היא הטרגדיה של העת המודרנית ותושביה הם קורבנות התקופה. מחד, אלו האנשים המעודנים ביותר שניתן למצוא על פני הארץ, ומאידך הם הרחוקים ביותר מטבעם האמיתי. כבר במאה ה-18 הצליח רוסו לתאר במדויק את רגשות השנאה-אהבה שחשים רוב ישובי תבל לתושבי העיר הזו, על עושר תרבותם ועל רגישותם האוניברסאלית מחד, ועל היהירות החפה מכול ניסיון לשאת חן מאידך.
רוסו לא רצה רק שיעריצו אותו ברחובות פריס. הוא רצה לברוא עיר חדשה ומדינה חדשה, ובעצם, הוא ביקש ליצור אדם חדש, מודרני, שיצרו הטבעי ומעודנותו הנרכשת תהוונה יסוד לעלייתו של אדם חופשי בתוך חיי החברה. פריס, שבזה לו וגרשה אותו ורדפה אותו לאחר, הפכה אותו לאחר מותו לגיבור שלה. בשמו של האדם החדש והרצון הכללי היא קיפדה ראשים לכל עבר תחת הגיליוטינה ובשם המהפכה.
באחד עשר באוקטובר 1794 או ה-28 בפרוקטידור, שנת שתיים לספירה החדשה (המהפכנים החליפו את לוח השנה בצרפת) הועבר אפרו של ז'אן ז'ק לפנתיאון בפריס כחלק מהפיכתו לדמות על של המהפכה.
– מולי בנטמן הוא ישראלי מרעננה החולם בצרפתית במבטא ישראלי כבד. עסוק בחקר רזי הפוליטיקה.
