ואחד לשנה הבאה / "סיפור אהבות"

לפני הגשם, את השנה החדשה מבשר עבורי מוסף הספרים של "הארץ".

אני אוהבת רשימות, אני מכורה לקטלוגים, ידיעונים מדגדגים לי את הנוירונים ואפילו ספרי טלפונים יכולים להעביר לי לא מעט זמן (בוודאי יותר מאשר מוספי הספורט, למשל). אבל מוסף "הכינו את הסימניות – ספרי השנה הבאה" מערים לפני ים של הבטחות, מגרה את בלוטות הטעם ומציב לפני סימני דרך: מי כתב כמה ומתי ועל מה כולם כותבים. רק דבר אחד לא כתוב שם: מי עתיד לקרוא את כל הספרים האלה.

הפעם, כנראה כפרס למתמידים (גם בשנה שעברה הופיעה במוסף ההבטחה שהספר שלי ייצא במהלך השנה. ההיא), או כדי לוודא שהשנה הוא באמת ייצא כבר, נודניקית, נתבקשתי על ידי כתבת מוסף ספרים, עלית קרפ, להשיב על כמה שאלות בנוגע לספר שלי. וזה, לא אכחיש זאת, היה מחמיא, מרגש ומלחיץ וגם מזכיר, שהעולמות האלה, שנבראו בשנים האחרונות ביני לביני, עתידים בקרוב לזלוג החוצה. אם כך, הנה כמה טיפות מהם בעולם הזעיר הזה שלי, כאן.

"סיפור אהבות" מתאר את מסעם של גליה וכרמי, בני זוג בסוף שנות השלושים לחייהם, היוצאים לעיירה האיטלקית אורבייטו, שבה נישאו לפני שנים בנישואים אזרחיים, אבל הפעם במטרה הפוכה – כדי להתגרש. הרומן עוקב אחר סיפורם של גליה וכרמי בשני מישורי זמן; במישור ההווה הוא מתאר את ששת ימי המסע שלהם באיטליה, ימים שבמהלכם הם מתקרבים ומתרחקים, סוגרים חשבונות ופותחים פצעים, וניצבים בפני ניסיונות חדשים שמעמידים במבחן את החלטתם להתגרש. במישור הזמן השני מסופר סיפור אהבתם מראשיתו – היכרותם כסטודנטים בתל אביב, נישואיהם באיטליה, הולדת שלושת ילדיהם (כרמי הוא אבא שמחובר בעבותות לילדיו וגליה נאבקת מולו על אהבת ילדיה), המשברים שאליהם נקלעו שניהם בחייהם המקצועיים (כרמי הוא איש הייטק המתקשה לסיים דוקטורט; גליה עובדת במשרות זוטרות בעיתונות הכתובה ואז עוסקת בהוראת כתיבה במכללות), השגרה והתסכול שחלחלו אל הבית פנימה ונערמו כשכבת אבק על האהבה, וההתאהבות של גליה בגבר אחר, גידו הלוי, אדריכל כריזמטי ששינה את חייה של גליה ואת גורל סיפור האהבה שלה עם כרמי, סיפור אהבה שאיש לא האמין שייגמר לעולם. בשיאו של הספר נפגשים שני מישורי הזמן ושתי האהבות, כשגליה (ואחר כך גם כרמי) מגלה שגידו, שהרומן שלה איתו הסתיים כבר לפני חודשים רבים, נמצא באיטליה ומבקש לחדש את הקשר ביניהם.

עד כאן התקציר למתקדמים שכתב עורך הספר, דרור משעני (שספרו "תיק נעדר" יצא לאור בימים אלה ממש), ולהלן תשובותיי לשאלות של "הארץ", לפני ההשמטות והקיצורים.

1. הרומן "סיפור אהבות" מתרחש ברומא ובתל אביב. מה ההיכרות שלך עם שתי הערים הללו?

תל אביב היא העיר שלי. אני מכירה בה כל פינה, הרגליים שלי יודעות אותה מעצמן ולמרות שחייתי כמה שנים בפריז, אני מתקשה לדמיין את עצמי חיה מחוץ לתל אביב. ברומא ביקרתי לראשונה כשנסענו לאיטליה להינשא בנישואים אזרחיים, בירח הדבש שבו גם נבטה התהייה, מה קורה לגבר ואישה שעושים יחד את אותה דרך יפה ומעוררת בין ערים איטלקיות שעשינו אנחנו, רק במטרה הפוכה – כדי להתגרש. לאחרונה נסעתי שוב לאיטליה כדי לבדוק מי מדוייק יותר: הזכרונות הישנים שלי מרומא או הרחובות, המסעדות, הכיכרות והגנים שהמצאתי. התפלאתי לגלות שבכמה מקרים משאלות הלב העירוניות של הגיבורים שלי התגשמו במציאות, שנים אחרי שנכתבו. למשל, בספר ליבה של גליה נחמץ כשהיא עוברת ליד מבנה מרשים ונטוש, והיא חושבת להציל אותו משממונו. אולי, היא מהרהרת, ראוי להפוך אותו לסדנאות אמנים, לקיים בו חוגים ושיעורים, להפריח את הגינה החרבה שלו. הבניין הזה הוא הבניין בדב הוז, שנכבש לאחרונה על ידי פעילי תנועת המחאה.

2. באיזו מידה יכול מי שאינו מכיר אותן, כמוך, ליהנות מהספר?

סיפורים שמתרחשים בערים שאני אוהבת הם עבורי הזמנה לטיול עם זרים במקומות מוכרים. ב"סיפור אהבות" הערים אינן גיבורות הספר, אלא משמשות כמצע עשיר ומאתגר לחייהם של גיבורי הסיפור וכוח מניע במערכות היחסים הנרקמות ביניהם. הערים נפרשות לרגלי הגיבורים, מפתות אותם ביופיין ובזרותן, אבל אז, בנכלוליות, מערימות עליהם, מטעות אותם, מאכזבות אותם, ומנחיתות אותם על הקרקע המוצקה של המציאות – הרגשית, הכלכלית, החברתית – שאותה, מתברר, הגיבורים נושאים איתם לכל מקום שבו יהיו. אז שבות הערים ומסחררות את הגיבורים שלי, מבטיחות שעכשיו יקרה להם משהו חדש באמת, משהו שמעולם לא קרה בעבר ולא יכול לקרות בשום מקום אחר בעולם. לפעמים הן גם מקיימות.
3. בד בבד עם דימויים של בנייה ושיפוץ, את מספרת את סיפור הרס הנישואים של כרמי וגליה. מה הקשר בין שני הדברים הללו?
הרס הנישואין הוא רק פרק אחד מתוך סיפור אהבתם של גליה וכרמי, וסיפור אהבתם הוא רק אחד מתוך כמה מסיפורי האהבה המסופרים ברומן. הדבר הראשון שאותו הבנתי, כשליוויתי את הזוג הזה שנסע להתגרש באותם נתיבים שבהם התחתן, הוא שאלו אינם נתיבים חד סטריים, לא חיי הנישואין, לא חיי האהבה וכנראה שגם לא החיים בכלל. שנישואין הם לא עקומת פעמון של התאהבות, שיא וקמילה, ובודאי לא מישור, ושדעיכה, הידרדרות, התפוררות והרס הם חלקים בלתי נפרדים ממחזור החיים של מבנים, של העיר, של העבודה ושל האהבה. החדש עשוי להיות יפה ומרגש אבל פריחתו לא תתאפשר בלי הרס הישן והמוכר, וממילא, כל בית שנבנה, כל יחסים שנרקמים, מושתתים על שכבות היסטוריות הפועמות מתחת לפני השטח.

– – –

כבר כמה חודשים שהשנה שלי מתחילה באופטימיות עמוקה שרויה בהתרגשות. אני יודעת שכבר איחלתי, אבל הנה עוד הזדמנות לחזק את האיחולים: שיהיו התחלות טובות, המשכים מרתקים ואם סופים – שיהיו מדוייקים. ובריאות. ומזל. ואהבה.