מכיוון שפריז נמוכה, חוק עירוני קובע שאסור לבנות בתוך העיר מעל שבע קומות, כל בניין שאתה יכול לעלות לקומה החמישית או השישית שלו מספק נוף מעורר השתאות של גגות פריז: לכן הנסיעה במדרגות הנעות לקומה השישית של מוזיאון פומפידו היא יפה כל כך, אבל גם בגאלרי לפאייט אין בעיה לצאת למרפסת להצטלם על רקע גגות העיר. אני לא יכולה לשבוע מהמראות האלה.
טרם הספיקותי, אבל אומרים שבפרינטמס, יש לא רק נוף נפלא, אלא אפשר לאכול לא רק ובעיקר לשתות שוקו מאנג'לינה. מהסאקרה קר הנוף הוא לא ייאמן, וגם וכמובן הגשרים הנהדרים. דווקא בלה דפנס, הצופה על העיר מנקודה לכאורה טובה, הנוף הוא לא משהו, כי בעיקר רואים משם, מה לעשות, את המגדלים של לה דפנס בעצמו. וגם באייפל, הנוף מדהים, אבל התיירים האחרים הדוחקים בגבך מקשים קצת על ההנאה ממנו (לא שלא צריך לבקר באייפל. כדאי מאוד).
אפשר לאכול עם נוף גם בז'ול ורן, המסעדה על האייפל, שאומרים שהיא אפילו לא גרועה, כפי שהייתי מצפה ממסעדה כזאת להיות, וגם במסעדה במוזיאון קה ברנלי. אבל אני הייתי חוזרת לגשרים. בלי להבהל מהקיטש, להתארגן על יין ופותחן וכוסות פלסטיק ובגט וגבינה, וסוודר של ממש, גם אם נדמה לכם שחמים.
עוד נקודות תצפית מקסימות על העיר: מפארק בלוויל ומטור מונפרנס.
דווקא על הנוף מלה דפנס לא השתגעתי, כי הוא קצת רחוק מדי מהעיר, זה כמעט אבסטרקטי, אפילו כשמשלמים שני יורו לתצפית טלסקופית מקיפה, נוסף על ה-10 יורו שעולה העליה עד למעלה (אל תבנו על מוזיאון האינפורמטיקה או כל הדברים האחרים שמציעים שם. זה סתמי לגמרי).
אמנם יפה לראות איך הכל מתיישר – שער הניצחון עם הגלגל בטיולרי. אבל עדיין אני מעדיפה את האפשרות לראות שתי נשים אוכלות ארוחת בוקר על מרפסת צרה בקומה השישית ברחוב סן מרטן מול הפומפידו.
