זעם ותהילה // "שנה טובה" זאת לא ברכה

אלה הוראות הפעלה.

שנה נדירה היתה לי. היא הסתיימה ביציאתו לאור של "סיפור אהבות", הרומן שהתחלתי לכתוב לפני חמש שנים. באמצע יולי, ביום שבו שבנו לישראל אחרי חופשה של שבועיים וקצת בבורגון ובפריז, נחת אצלי בבית ה א ר ג ז. הארגז עם הספרים. ובזה הרגע, עוד לא ידעתי את זה בזמן אמת, עליתי על קרוסלה צבעונית שסחררה אותי והניפה אותי לגבהים שלא הכרתי.

זאת מאניה דיפרסיה להוציא ספר, אמרו לי יודעי דבר. לא יודעת, הודיתי. הקרוסלה עוד לא הנחיתה אותי בתנופה לתוך שלולית צדדית. זה עוד לא קרה. להיפך. הספר, בניגוד לסטטיסטיקות, בניגוד לחששות, התקבל יפה בחנויות ואצל הקוראים, טיפס במהירות ברשימות רבי המכר, זכה לתגובות נרעשות מהמוני קוראים ולשלל ביקורות מחמיאות (חוץ מאחת. בינתיים). בקרוב ימלאו לו חודשיים, מהיום שבו נולד בארגז שהניף לדירתי השליח, וטרם ידעתי דיפרסיה.

פחד גדול הוא להודות באמת: זאת היא תקופה מרעישה עבורי. יש אנשים שזקוקים לתזמורות שינגנו להם שירי הלל, כדי לחוש דבר פשוט אחד: אישור. טוב, עניין פשוט זה לא. אבל הדיפרסיה המובטחת – טרם.

למה לדבר על דיפרסיה, אם אפשר לומר במילים פשוטות: חרדה. חרדה וזעם. אם מאניה דיפרסיה היא פיצול של האופן שבו האדם חווה את עולמו על פני תקופות שונות ובין מצבים כימיים שונים השולטים במוחו, אני, בימים האלה, מפוצלת אחרת לגמרי. אני מפוצלת במעגלים, השכבות המקיפות את כדור הארץ שלי טעונות במטענים אלקטרוניים סותרים. בעולמי הזעיר זכיתי להגשמת משאלות שלא העזתי להביע, ומהר מכפי שהתכוונתי להביע אותן (הי, אבל תמשיכו, שלא ייגמר לעולם, כן?).

ומחוצה לו – בוקה ומבולקה, סדום ועמורה. העיתונות, בבת עיני, קורסת ברעש אדיר, בתערובת של שלומיאליות, יהירות ואכזריות. "מעריב", מקום העבודה הראשון שלי יום אחרי השחרור מהצבא (בצד המילצור בקפה "הברווז" המיתולוגי בשינקין), המקום שבו עבדתי ככתבת תרבות, מגזין, מפיקה ועורכת, המקום שבו התעצבה תפיסתי העיתונאית וחשוב מכל אלה – המקום שבו פגשתי את בעלי, עומד על סף קריסה. זאת גופה שגוססת כבר שנים רבות, שכבר שנים נמצא מי שמזרים לה מנות דם ומי שבועט בה בקרביים, לפעמים זה גם אותו אחד. אבל עכשיו, בקול גדול, בחוסר אחריות משוועת, ולא בלי פשעים ועבירות קלות (לכאורה, כן?), עומד העיתון הזה להימכר לגריטה, או לפירוק לחלפים, לפטר אלפיים עובדים, וגם חלק מהפנסיה שלהם, שאינה גדולה מלכתחילה, אבדה, או נלקחה, קשה לדעת; הדי הקריסה מטשטשים את עקבות השודדים (לכאורה, כן?).

"הארץ" ו"ידיעות", שני העיתונים החשובים האחרים, שגם בהם עשיתי כברת דרך מקצועית, גם בהם יש לי הרבה חברים וגם בהם עובדים אנשים מוכשרים – עזבו מוכשרים, אנשים – עומדים עכשיו לפני סבבי פיטורים, שאיש אינו יכול להבטיח שהם יהיו האחרונים, או שהם אלו שיעלו את העיתון על פסי רווחיות. וערוץ 10.

אלו לא רק רוע ואיוולת שממוטטים את העיתונות. אלו תהליכים מורכבים מאוד. מאוד מאוד. בכל העולם עיתונות הדפוס מצויה במשבר, כי עדיין לא הצליחה לפענח את המודל העסקי שלה, ויותר מזה – את תפקידה – בעידן הדיגיטלי. ואולי כבר אין לה תפקיד. אימפריות נופלות, ותחתן קמות אחרות. ככה זה. אולי צריך להשלים עם זה. אבל כאן אימפריות נופלות אחרי שהבעלים החדשים שלהן משלמים מיליונים למנכ"לים חדשים, ויש חברות (לאו דווקא בעיתונות) שבעליהן החדשים מרוקנים אותן מנכסיהן, מנזילים אותן, כי הם בצרות בגזרות אחרות לגמרי. חברות גדולות ומצליחות מעלות מחירים או מפטרות עובדים, כדי לשמור על מיקומן בדירוגים אל מול המתחרות שלהן, כדי לשפר את שורת הרווח בפני הדירקטוריון.

כלי תקשורת נכנסים זה בזה בכל הכוח, עם כל מה שעוד יש להם, מבלי להבין שככל שהאי שעליו יושבת העיתונות החופשית יילך ויצטמצם, גם להם כבר לא יהיה שום כוח להחזיק בחופש הביטוי שלהם. והשמחה לאיד שיש בציבור לנוכח קריסת העיתונות, היא לא רק מכאיבה, היא גם מסוכנת, יותר מכל ניהול עסקי כושל. כמי שמכירה את התקשורת קרבה אינטימית, אני אחת ממבקרותיה החריפות, אבל השורה התחתונה היא, שגם אם התקשורת החופשית היא פופוליסטית לעתים קרובות, מוטית על ידי שלל אינטרסים עסקיים ואינטריגות אישיות, ושלא תמיד היא אחראית כפי שיש לצפות ממנה, וגם אם – והכניסו כאן את כל טיעוני התביעה – חשוב לעם הזה שתהיה לו תקשורת חופשית, או חופשית למחצה, או חופ. תקשורת חופ. אבל העם רואה את המראות ושומע את הקולות, ושמח: מי צריך את ערוץ 10 על הטאלנטים המרוויחנים שלו ו"הישרדות" היא לא תקשורת חופשית.

אי אפשר להחליף את העם. אבל אפשר לדכא אותו, לייבש אותו עד עפר ולשבש את שיקול דעתו. ובשביל זה יש לנו את הכנסת והממשלה שלנו. בשנה האחרונה היטמטמנו היטב אל מול זוועות השלטון. השלטון אינו אדיש רק לרצון בוחריו, הוא נעשה כבר אדיש לגורלו. בשנה הזאת התאפשרו לינצ'ים בכיכרות העיר, הקמת בתי כלא ללא משפט לשוהים בלתי חוקיים, אמירות גזעניות ואלימות מתקבלות בהבנה כשהן מרוחות על קירות או נאמרות על ידי חברי הכנסת שלנו (ולמצער – חברות הכנסת שלנו), בשנה הזאת המחירים עלו וגם המע"מ ורק המשכורות ירדו באופן חד צדדי, חברות מפסידות נהנות מסיוע ממשלתי או מהגנות כמו "תספורת" שפעם נחשבו נפסדות והיום כבר נתפסות כמהלך עסקי לגיטימי, וכמעט וכבר אין עיתונות, הכלבים כבר לא נובחים והשיירה עוברת.

והאזרחים לא יוצאים לרחובות.

לא יוצאים, כי כבר לא יודעים נגד מה להפגין קודם. ובעיקר לא יודעים בעד מי או בעד מה להפגין. וכי לצאת להפגנה בזוג זה עוד 120 שקל לבייביסיטר. אז אני שולחת רק אותו, שייצג אותנו.

וכל זה, ועוד לא התחלתי לדבר על איראן. אני לא רוצה לדבר על איראן, כי נדמה לפרקים שרוע הגזרה נדחה. וכי כל תסריט, חיובי ככל שיהיה, מנבא את הרס חיינו כפי שהכרנו אותם. ואני אומרת ל-מ., אסטרטג הבית: "תשמע, אני כל כך שקועה בענייני הספר שלי, שלא ארגיש ופתאום תהיה כאן מלחמה". והוא מרגיע אותי: "זה בסדר, אף אחד לא ירגיש".

והרי זאת הקלאסיקה של מלחמות, שנגרמות כדי להסיט את תשומת ליבו של העם מבעיות הפנים. הרי כשנרוץ למקלטים לא נשים לב למחירי הירקות או הדלק, לא נבחין בזרים, החלשים, המוחלשים, שהולכים ונמקים מחוץ לגבולותינו וביניהם, לא נחוש עוד בהתבהמות הכללית, בהתקשותו של הלב הקולקטיבי, בהתפוגגותה של החמלה.

בכדור הארץ המסוים שלי הסתיים החופש הגדול, נפתחה שנת הלימודים, הקטנה עלתה לכיתה א' ושתיהן גם התחילו ללמוד פסנתר. פרויקטים חדשים של ייעוץ וכתיבה קורמים עור וגידים, עוד מעט סתיו ויגיע הזמן להחליף את עציצי התבלינים של אדן חלון המטבח. ולמרות שאני מסתירה את העיתונים מהילדות שלי, או לכל היותר מרשה לאביהן להקריא להן ידיעות על מפקדי אוכלוסין של פילים באפריקה, אני גדולה מספיק כדי לדעת שהכל קשור בכל. כשירעמו התותחים הם ישתיקו את המוזות, עכשיו הוא הזמן שלהן להשמיע את קולן.

זה הזמן שלנו. לצאת להפגין, להשמיע את קול השפיות – הכלכלית, החברתית, הדמוקרטית, הבטחונית – תחת כל עץ רענן, בכל בלוג ובכל עמוד פייסבוק, לבטא גם במוסדות היומיומיים ביותר שלנו, מקומות העבודה ובתי הספר, את הביקורת והזעם כנגד חוסר הגינות, כנגד השתלטות עוינת של החזקים והמעטים על שלומם ורווחתם של רבים. לתמוך בעיתונים, כלומר לקנות אותם, ואולי גם לקרוא, לעצור את העושק ולא לגלגל אותו על העובדים אצלנו, ולעשות במו ידינו, כוחנו הציבורי והאלקטורלי, שהשנה הזאת תהיה טובה, שנה של יצירה ושל חיים, של הגינות ושקיפות, של תיקון והתייצבות.

0

– התמונות בפוסט לקוחות מתוך האתר של הצלם לורן שאר. חוץ מהבתים המנותקים והמעופפים, אפשר למצוא שם הרבה צילומים אחרים מעוררי מחשבה. ושתהיה שנה טובה, של מחשבה, של שלום, של אהבה.