סן סולפיס היא לא רק אחת הכנסיות החשובות בפריז, ואחת הכיכרות המפורסמות בה, ולא רק נעץ על המפה שמסמן שממש כאן נמצאת אחת החנויות של פייר הרמה, זו גם זירת התרחשויות חשובה על התפר שבין הפרטי לציבורי, בין הדתי לאזרחי. פעם אפשר לחזות כאן בחבורת ילדים וילדות לבושים לבן, מלווים על ידי הוריהם הגאים, כנראה אחרי הטבלה המונית, ופעם בפרחי כמורה שכנראה עברו שלב בהסמכה וקיבלו חגורה חדשה.
הפעם נתקלנו בחתונה ובחלק החשוב שלה, זה שנותר לנצח ולא משנה לאן יוליכו בני הזוג את נישואיהם: צילומי החתונה.
איכשהו, חתונות של אחרים הן לא משהו שקל להינתק ממנו: ההזדמנות לראות מקרוב את הרגע הגדול – אחד מהם – בחייהם של זרים מוחלטים, את התמונות ששנים אחר כך ייחרתו בזכרון המשפחתי. מאוחר יותר בטיול, התברר שהקיץ הוא זמן אידיאלי לחתונות, במיוחד כאלה שלא צריך להביא אליהן צ'ק. אם אעמוד בהבטחת ראש השנה שלי (אחת מהן) ואעלה את כל הפוסטים שרציתי, יהיו כאן ארבע חתונות (או שלוש ואחת מסקרנת במיוחד) בארבע שפות, ארבעה לאומים, שלושה לוקיישנים שונים, והמון שמלות וטוקסידואים; ארבע חתונות, וכבר במעמד שבירת הכוס (המטאפורית) – ארבעה עתידים שונים לחלוטין.
והנה החתונות האחרות של האחרים: ארבע דרכים לצלם רומטיקה על גשר פריזאי אחד.
