ידוע להווי, כלומר לי, ולמי שעוקב באדיקות אחרי "פריזאית", שהרובע השלישי הוא הטוב ביותר בפריז. כלומר ב"פריזאית". מארה, אבל לא של הצרפתים הבורגניים. אופנתי, אבל לא של רשתות, האנשים הכי יפים שאפשר לראות, אבל לא אורחי שבוע האופנה הנצחי של הרובע הראשון. ושוק הילדים האדומים, מרסי, השוקולד והקרמלים של ז'ק ז'נאן.
אז אתמול בילינו יום שלם, בהרכב מלא, על בערך חצי ק"מ רבוע, שכולו ברובע השלישי בלי לעבור בשוק, בלי שוקולד, בלי מרסי, בלי לשבת אפילו רגע בגינה הנהדרת של Square du Temple, ובלי – ועל זה אני מצטערת – לאכול Bobun באחד החורים ב-Rue Volta.
לפני מיליון שנה בערך, כשהיה לי טור של ביקורת בתי קפה, הצעתי שם קונספט חדשני של פיקניק אורבני. לא ידעתי שנבואה ניתנה לשוטה שהייתי ועודני, ושיום אחד קיוסקים עירוניים יציעו לפוקדיהם אספרסו כפול ושמיכות מפוספסות, לפרוש בשולי השדרות ובינות לפיח האגזוזים, להניח עליהן מרפקים או ראשים או תינוקות זוחלים. ובעיקר לא ידעתי שאני חוזה את ההווה שמתרחש לו מעבר לים התיכון. כאן, מרגע יציאת השמש (או מרגע שבו הכמיהה לשמש גוברת על תפיסת המציאות האפרפרה) יוצאים כולם לגינות ולספסלים, מצוידים בארוחות צהריים, או בפיקניק, כך נקראת גם הצידה שהם לוקחים איתם, מהבית, מהבולנז'רי הסמוך, מהסופר (מדפים שלמים מוקדשים לארוחות כאלה) וכבר יש די חנויות/מסעדות שזה בדיוק מה שהן מציעות – צידה לדרך. יש אפילו חנות, או רשת, שנקראת In Salad We Trust. סלט! בפריז! (טוב, לא בדקתי אם לא מדובר שוב בתערובת הזאת עם הנקניקים השומניים, שעועית ירוקה, ביצה קשה קרה ורוטב אלף האיים. אבל אני אופטימית ומהמרת שלא).
הפיקניק, כבר מאות שנים, הוא סלע קיומם של חיי הקיץ הצרפתיים (וכנראה גם האירופאים), אם לצטט את הציור הנפלא הזה של רנואר. בכל מקרה, כמה נוח, בצאתנו מתחנת המטרו, מצויידים בכריכים ובתפוחים, נקרתה מולנו כיכר קטנה וחמודה, סימטרית, Square Emile Chautemps, ובה בריכת מים מלאה ומזרקה ופכפוך חיוני לאוגוסט זה, בריכה ריקה לשבת בה על מעט דשא, הרבה ספסלים ואפילו מתקנים. ורוח נעימה. באמת שבאלוהים שאפשר להשפיע על עומס החום באמצעות גינון וצל ומים מפכים, ליצור רוח יש מאין.
מאחורי הכיכרונת, כמה נוח (2) חיכה לנו La Gaîté Lyrique, המרכז לאמנות דיגיטלית, אלא שכמה לא נוח, הוא נפתח רק בשתיים. אז התחלנו ממוזיאון האומנויות והמקצועות. Arts et Métiers, שיש לו גם תחנת מטרו על שמו, הוא אחד המוזיאונים היפים והמרתקים בפריז. ביקרתי בו כבר כמה פעמים, עם הילדות ובלעדיהן, ולמרות שגודלו מתאים למאכל אדם (בניגוד ללובר, למשל או למטרופוליטן), אני לא מפסיקה לגלות בו דברים חדשים, ולהצטער מאוד שאין לי סרט לצלם בו. או הפקת אופנה.
תצוגת הקבע מכילה מכשירי מדידה עתיקים ויפהפיים, מכונת הקיטור הראשונה (שממציאה, Papin, הוא גם הרחוב שליד), אופניים עתיקים, והמון סקיצות של מכשירי תעופה, כמו גם המחשות של חפירות תעלות מטרו במדריד, למשל, ובניית פסל החירות, בהתחלה מגבס ואז מנחושת.
מלבד תצוגת הקבע, שתענוג ללכת בה לאיבוד, להתפצל ולספר בסוף מה כל אחד מצא, מוצגת במוזיאון תערוכה של המצאה ועיצוב (עד ה-16.3.2016). מהמוצדקות, והכלל לא טריוויאליות. ובכן, פרט שהשמטתי קודם, זה שמהגינה החמודה נשקף איזה מבנה מפואר שנקרא קונסבטוריון של אמנויות ומקצועות, Cnam, שכמובן ניסינו לחדור לתוכו תחת מחאת השומרים. זאת אוניברסיטה, ויפהפיה כמו מוסדות לימוד רבים, אבל יש בתוכה גם בית קפה נחמד אך כנראה שאיננו שוס קולינרי (Café des techniques), ולא הבנו למה השומרים כל כך מודאגים מניסיוננו להעיף מבט. מתברר, שה-Cnam הוא אבי המוזיאון הנהדר הזה, אחראי גם לאוצרות של התערוכה המרתקת ומעוררת המחשבה הזאת (הכדור הזה משמאל, מבמבוק ופלסטיק? מגלה מוקשים!). והתברר גם, שדרך הקפה, אפשר לחדור לתערוכה בלי לשלם! כלומר אם עוברים את השומרים המודאגים, שכנראה זאת בדיוק היתה דאגתם. בכל מקרה, למרות שמתאים לי לזהות פרצות במערכת האבטחה, אין סיבה לעשות את זה, כי ילדים נכנסים חינם, כמו ברוב המוחלט של המוזיאונים בצרפת, ועל התערוכה הזמנית משלמים 4 יורו כל אחד (כולל הילדים).
אחרי כמה שעות טובות שם, החלטנו לפרוש רק מטעמי שמירת כוחות, ואז, בדרך החוצה, ממש ליד היציאה, גיליתי את זה:
קתדרלה עצומה בגובהה וביופיה, שלצערי הצילומים שלי עושים לה עוול, שבה המטוטלת של פוקו מדגימה שאכן כדור הארץ מסתובב סביב צירו, וחוץ מכל זה – הבנתי! סוף סוף הבנתי, בכוחות משותפים, אני מודה, איך תנועת המטוטלת מוכיחה את תנועת כדור הארץ.
אחר כך היינו מוכרחים לצאת כדי לנשום קצת (אם כי המוזיאון ממוזג, לפחות ברובו, וזה יתרון משמעותי בימים אלה, ולא מובן מאליו).
עשינו הפסקת צהריים לא טובה מספיק, ולמען האמת לא טובה נקודה, בבראסרי שמול המוזיאון (ככה זה כשנכנעים לרעב מיידי ולא דואגים למצוא חלופות טובות קודם, יש המון דברים טובים יותר בסביבה. זה היה נו נו נו לעצמי), והמשכנו ל-Gaite Lyrique. שזה כבר שם יפהפה, למוסד יפהפה, שמישהו בבקשה סילוופלה פריטי פליז, ידאג להקים כזה בארץ.
זה בניין עירוני, שאם אני זוכרת נכון, היה פעם קרקס, ופעם מפעל לחוטים או לשטיחים, והיתה בו שריפה גדולה ולפני כמה שנים עיריית פריז הסכימה לתת את הבניין לאיזו אגודה או חברה ששיפצה אותו והפכה אותו למרכז הדיגיטלי המפעים שהוא היום. שתי קומות פתוחות לקהל. אפשר ללמוד בהן או לקרוא בהן או לשחק במשחקי מחשב על מסכים גדולים (הילדות המחונכות טענו שזה לא חינוכי. אנחנו חשבנו שזה חינוך איכותי ויוקרתי), או להעזר בספריה המרשימה בעניין תרבות דיגיטלית על כל נספחיה. אפשר לעלות לקפה, הפואייה ההיסטורי, כפי שקרוי המקום מרחיב הלב הזה, ולעשות שם פגישות על בירה או קפה (במחירים לא לגמרי נוחים, שזה טיפה נוגד את רוח המקום, אבל לא נורא).
יש שם גם כנסים והופעות והקרנות של סרטים. ויש שם גם תערוכות, שהכניסה אליהן בתשלום.
הפעם מוצגת שם Oracles Du Design (אהה! עד 16 באוגוסט, תיכף נגמר), שאצרה לי אדלקורט, הולנדית במוצאה ופריזאית בפועל, שפועלת לא מעט גם בשדה העיצוב בישראל. זאת חתיכת תערוכה מקסימה. לא היו שם הרבה פריטי עיצוב שלא הכרתי, אבל האוצרות והעריכה התמטית שלהם, כמו גם התצוגה היפה שלהם, עם תאורה ומוזיקה וקריינות ודפי הסבר משכנעים מאוד.
וחזרנו הביתה, שבפריזאית, ועם האור שנשאר עד מאוד מאוחר, זה תענוג כשלעצמו. ונסיים בחידה:
