הם לא נחמדים (אבל מעולים, הבני זונות): Le Comptoir du Relais

עכשיו, כשמכונת הכביסה, הראשונה בסדרה, כבר מהמהמת בקצה המסדרון וגשם שוטף יורד בחוץ כבר שעות, אפשר כבר להסתכל במיני רטרוספקטיבה על המסע הזה לעיר. עוד מעט, אחרי שנמיין ונארוז ואנקה ניסע מכאן, נביט בצער ובערגה על העיר הזאת ששוב מתרחקת מאיתנו ואין לדעת מתי עוד נשוב אליה (בלילה, לשאון הגשם העיקש, חלמתי שאני מקבלת במתנה שני כרטיסי טיסה שמתוארכים לפברואר. ללונדון).

יש לי המון מחשבות על העיר הזאת ועל השינויים הקטנים והעדינים שהיא עברה מאז הפעם האחרונה שביקרנו בה, מאז מתקפת הטרור של ינואר האחרון; בלי שום סדר היררכי – האנשים נחמדים יותר, משהו בהם התגמש והתרכך, ראיתי כבר ארבע נשים מניקות  בחוצות העיר (שזה יותר ממה שראיתי בכל שנות שהותנו כאן), המון אנשים עברו לעשן את הסיגריות האלקטרוניות המשונות האלה וראיתי גם הרבה יותר זונות.

רו דה שרון, רחוב Fאנקי, קצת שולי, קצת מוזנח, תפר זיגזג מנצנץ בשכונת מגורים של מזרח העיר, התרצף חנויות, כולל סניף של COS ושל Pain Quotidien. וכולן (חוץ מקוס ופאן קוטידיין) היו סגורות בשני האחרון. הצירוף של יום שני ושל חודש אוגוסט הוא הנימוק האולטימטיבי כנראה לוותר על יום העבודה שלך. אני עדיין משתחווה עמוקות בפני כל שלט של "יצאנו לחופש", ומקווה שפעם משהו, מתוך הבטחון העמוק שטמון בשיטה הזאת, מתוך ההבנה הזאת של מה חשוב ומתי רצוי לחיות (התשובה: עכשיו) ייספג בי, בנו, במקום שממנו אני באה.

ויש לי גם מחשבות על תפקידה של העיר הזאת בחיינו, אבל בואו נתרכז רגע באוכל.

גם לקראת הטיול הזה, אספתי המלצות מיודעי ח"ן. מסיבות שונות, הפעם לא הצטיידנו בבייביסיטר, כך שהיה קשה לפנטז על ערבים ארוכים של אוכל ושתיה והסתובבות בחוץ (כלומר עשינו את כל אלה בהרכב מלא, אבל לא במסעדות ממושלנות). ואולי הפעם, צריך להודות, משהו בהרגל הזה התרוקן מחשק אמיתי. בטח בגלל הטיול הקודם, שבו בשבוע אחד אכלנו בארבע מסעדות יוצאות דופן (ההמלצה שלי, למי שבעניין, היא לבחור אחת אקסטרווגנטית ואחת שהיא מעניינת אבל בכל זאת נשארת בתחום השלושים ומשהו יורו לאדם; יותר מזה אי אפשר באמת להכיל), ושעל אף אחת מה לא כתבתי מילה. ואולי בגלל שאוגוסט, וכל כך הרבה מקומות סגורים, ולא התחשק לי להתאמץ ולהתאכזב.

ואולי, זה קשור לתפקידה המשתנה של העיר הזאת בחיינו. גילינו שהחשקים שלנו מחזירים אותנו למקומות שאהבנו בה, יותר מאשר דוחפים אותנו לגלות בה מקומות חדשים. אני אכתוב (מבטיחה, כלומר מקווה) על Khun Akorn, התאילנדית הנהדרת ב-Place de la Nation, וגם Bonjour Vietnam, וייטנאמית קטנה וממממעולה כאן, בשכונה החדשה שלנו, שחזרנו אליה פעמיים במהלך הטיול הזה. הפעם היחידה שעמדתי מול שלט "יצאנו לחופש" והתאכזבתי היתה מול מפעל השוקולד של אלאן דוכאס. בסמטה הזעירה עדיין עמד ריח סמיך של שוקולד.

היה רק מקום אחד, שבדחיפות מסוימת ביררנו אודותיו ושמחנו לגלות: עובד כרגיל, תמיד, כל הזמן, וכרגיל, אי אפשר להזמין בו מקום, וגם לא צריך. Le Comptoir du Relais, הביסטרו המהיר והעצבני והמעולה לתפארת של איב קמדרבור ליד האודאון. ואיזה עונג היה לגלות, שלה קומטואר כמנהגו נוהג. זה לא כמו הסובל, שחלק מהסיפור הוא לקלל את הלקוחות. כאן הלקוחות לא מעניינים אותם עד כדי כך. השולחנות קטנים וצפופים, המלצרים, במדים של בית המלון הסמוך ומחשבי כף יד לשיכלול התהליך, מתנהגים כמו סדרנים בתחנת מוניות אסייאתית בצהרי היום.

אבל האוכל. אל תכריחו אותי לפרט, ממילא אכלנו רק שלושה דברים מתוך תפריט ארוך ומפותל, ותיכף אביא את תמונותיהם כאן, וכמה חבל שלא נותר זמן ומקום לקינוח. אין שום צורך בכבוד עצמי ועזבו אתכם ממילים כמו "שירותיות" (בכל מקרה, מילה שאני מציעה לוותר עליה, גם אם זה המקצוע שלכם), כשהאוכל מגיע לשולחן.

פעמוני הכנסיה דנדנו עכשיו דנדון ארוך ומפורט שמזכיר שהיום הזה טומן בחובו עוד הרבה משימות, כי כשמחליפים דירות (ואוגוסט, והעוזרת המקומית בחופשה) יש לא מעט דברים לעשות ביציאה, וכי פרידות אינן דבר שכלאחר יד, וכי נשמע שמכונה אחת לפחות סיימה את הסיבוב שלה. בכל אופן, נדמה לי שמ.ש.ל.

Le Comptoir du Relais