לקום בבוקר, מוקדם עם השמש. לפתוח את התריס או הווילון לשמיים מצטללים, נבט תכלת באפור. למצמץ כמה פעמים מול הד האור בחלון, לא להאמין שהלילה נגמר, ואז להאמין, להיזכר, זה הבוקר. זה רק בוקר.
לגרור את הרגליים היחפות במתק של עצלות לחדר המקלחת, לצחצח שיניים בעיניים שעדיין בוקעות בהדרגה מחלום אחרון. להתעורר למים הקרים־קרים בפה. לחייך אל הראי שאלה.
לשפות קומקום, נקישות מצת הגז מהדהדות בתוך הבית השקט, יד אחת בטלה על השיש, השנייה אוחזת בקומקום בלי מעש. להמתין, בנחת, בידיעה הנעימה שההמתנה לא צריכה להתמלא, רק הספל. לחלוט קפה, או תה, או מים חמים עם נענע מהעציץ ששרד אפילו את החורף. להקשיב לבית הישֶן, לדריו במיטותיהם, גלמים מתוקים בתוך עצמם, עיוורים להתעוררות הזו. לחייך תשובה לתוך הספל.
לחלוף על פני הטלפון הכבוי בדרך לכיסא, לעיתון או לספר או לחלון המזמין. לבהות. לשתות. לחכות, בנחת, בידיעה שהזמן הזה, שלי, הוא בסדר. הוא לא מבוזבז, הוא לא יקר, הוא לא בורח. הוא בסך הכל זמן. אפשר לקרוא בו, או לחשוב, לפתור תשבץ או לתכנן את היום, את מחר, את השנה הבאה. לחכות, מעט או הרבה, בידיעה שההמתנה תיגמר כשאשמע מהחלון יונה הומה, או טוב יותר, מהמסדרון, בקול חורק של התעוררות, ״בוקר טוב״.
– גיא חג'ג' מתרגש בקלות, בעיקר ממוזיקה. כותב, מתקלט, משדר ברדיו ולפעמים מבשל, מכין קפה, מניח על השולחן ושואל, נו, מה את/ה קורא/ת לאחרונה
*
לכל הפוסטים ב"לחלום על לחלום", פרויקט חג המולד 2023
