החומרים: Les Fines Gueles

י

Les Fines Gueles, הוא מבתי האוכל והיין שלוקחים ברצינות את עבודתם. לעומת הח"מ, שאיכשהו, בגלל ריבוי אירועים בלתי סביר, שכותבת עליו חודשים אחרי באופן כללי ולאחר שנשכחו הפרטים הקטנים. וחבל. כי במקום הזה (שקצת מעצבן להגות את שמו בצרפתית מעוברתת) הפרטים הם שחשובים.

Les Fines Gueles הוא בעצם בר יין מורחב. הוא נתון במבנה עתיק של מרתף יינות, עילי בחלקו, ולבנים לא מסותתות בולטות מהקירות המטוייחים כאילו היינו בניו יורק ובעל הבית השתוקק להזכיר במשהו את אמא אירופה. לצד היין מוצע תפריט מרוכז ומדויק, שכל חומרי הגלם שעליהם הוא מושתת נקנים אצל המשובחים שבספקים. והנה מתחילים להגיע התיאורים מחוסרי הפרטים: אז הקצב הוא דנוייה, אותו אחד שעל תוצרתו נאקנו בפסאז' 53, אבל הירקות, החמאה, הגבינות, הפרושוטו, אנחנו לא זוכרים בוודאות את שמות המשפחה שלהם, אבל כולן משפחות צרפתיות של בעלי מקצוע מביני דבר ובעלי שם. ארוחת החומרים שאכלנו שם, אם תרצו, היתה חכמה אך לא מתחכמת, משובחת, עדין, טריה לתפארה או מיושנת כדבעי.

כך, מנה פשוטה להרכבה של פרושוטו עם מוצרלה, הופכת להיות תרכובת שאי אפשר להתנתק ממנה לטובת המנות האחרות,של טעמים עדינים ומקוריים, של רך ורטוב עם גמיש ולעיס, עם טיפה של שמן זית, ועגבניה אחת מיובשת נפלאה.

היין שלקחנו בהמלצת המלצרית, שהייתי אומרת שהוא סנסר או סוטרן או קוט דה לוברון, אבל האמת היא שאני לא זוכרת איך קראו לו (תזכורת: לכתוב ביקורת באותו ערב, לכתוב ביקורת באותו ערב, לכתוב; נו), היה לבן ומוצלח בשל החמסין שנפל על פריז באותו לילה נהדר. הוא היה וטוב, ולא יקר בכלל, כשלושים יורו לבקבוק, ולמרות שהשירות היה בעיקר נורא מבולבל (אם כי כל אחד מהצדדים התעקש להשתמש בשפה הכי פחות חזקה שלו: אני בצרפתית והן באנגלית), לא זכינו ולו לעיקומון אף קליל על בחירתנו באחד מהיינות הזולים שבמקום, עיקומון שאנחנו רגילים כבר להתעלם ממנו במסעדות יוקרה.

תיכף נדבר על עניין היוקרה ועל היוקר.

בעניין העיקריות: אין מה לומר, הבשר של דנוייה באמת גורם לך להביט בזלזול על כל פרה אחרת, אבל פסאז' 53 העמידו רף גבוה של טיפול נפלא, יצירתי, מעורר תאווה, בבשר. כאן הוא היה מדויק וטעים, ועם איזה ניקיון וקלילות משמחים, אבל לא מלהיב. הדג היה מצוין והירקות שלצידו היו מיוחדים וטובים.

זה זמן להידרש לעניין היוקרה. אין ספק, שהאוכל, שעשוי מרכיבים כאלה, שאת מחיריהם המלחיצים אנחנו מכירים היטב, שווה את מחירו. להכין את אותן מנות בבית, מאותן חומרים, יעלה יותר. אבל, אנחנו, שבדרך כלל אחראיים להחליט איפה נפגשים עם חברינו שבאים לבקר מישראל, רגילים לבחור – אלא אם צוין בפירוש אחרת ומבעוד מועד – מסעדות מזן הביסטרונומיק, אלה שמתכנסות, איך שלא מסתכלים על זה, ל-30-35 יורו לראשונה-עיקרית-קינוח.

על Les Fines Gueles שמענו שהיא עונה לקריטריון הזה (וגם שלוברנו וסימון ממליצים עליה, חותם איכות כפול), אבל זה לא נכון. בסופו של דבר שילמנו כ-180 יורו לארבעה כולל יין. כלומר, כ-45 יורו לאדם. זאת אומרת, זאת בכל זאת הרמה השניה של המחירים (צר לי, 30 לארוחה היא הראשונה. לא באמת אפשר לאכול כאן ארוחה טובה, ששווה לספר עליה, בפחות מזה). ועדיין היא לא מסעדה יוקרתית במובן המפונפן של המילה או של השירות החנפני. יש בה משהו צעיר וקל, זה מקום לקפוץ אליו לדרינק פלוס עם חברה טובה (הממ, נתתי לעצמי רעיון), יותר מאשר ללכת לארוחה כמו שהולכים לארוחה. לאכול בה זה כמו לקנות טי שירט משובחת, עם גימורים עשויים היטב, פטנט הצווארון דק כראוי: ככה אוכל צריך להיות, בעצם, ולא ניתן למחיר לקלקל לנו את הרעיון האוטופי, שאוכל מצוין כזה יסמן את קו הבסיס של חיינו.

הקינוחים, גם הם, היו מענגים ופשוטים, עם שמץ מודרניות, ובלי ציוצים: לחם מטוגן, כלומר בשמו הפרוסטי, לחם אבוד, שהיה חמאתי כל כך שהיה צריך להתחיל בו את הארוחה, ועוד איזה אפרסק בגלידה שהוכנה במקום: ובגלל שהכל שם מעט אפלולי כיאה לבר יין, כל התמונות נצבעו בצהבהבות שמטשטשת את מה שחשוב שם: הדיוק, הטריות, העידון.

אני לא יודעת מה איתכם, נעשיתי רעבה.

בוקר טוב, חג שמח ושנה טובה.

Plein écranPlein écranPlein écranMetro: Bourse, Pyramides, Palais Royal – Musée du Louvre