את הקרואסון האחרון שקנינו בפריז זרקתי כשהגענו לנתב"ג.
בבוקר אותו יום, אחרי לילות מפרכים של אריזה מאומצת, זרחה השמש והשמים היו תכולים. נותרו סידורים אחרונים כמו העברת הכתובת למשלוח דואר כדי שלא להתחמק מהחשבונות האחרונים שעוד נשלם. לא רק שהשמש זרחה והשמים היו תכולים סוף סוף, פקידת הדואר גם גילתה נכונות להתגמש, לקבל בדואר האלקטרוני את צילום הדרכון של בן זוגי, ולהשלים בשבילנו את התהליך שלא בפנינו. מי שמכיר את הפקידות המקומית, יודע שזה הישג גדול יותר מאלה של ארמסטרונג בטור דה פרנס.
אחרי נשיקת הפרידה המפתיעה מהבירוקרטיה הצרפתית עברתי במאפיה הכחולה שבכיכר, זאת שהיטיבה את בקרינו בשלוש השנים האחרונות. קניתי בגט וינואז, המתוק והרך שהילדות אוהבות, קווין אמאן, המאפה הברטאני עתיר החמאה והסוכר שהתמכרנו לו, וקרואסון אחד, רק כי אפשר היה. עוד דקה שלמה התעכבתי מול סלסלת השוקטים, הפחזניות האווריריות זרויות גבישי הסוכר, ובסוף החלטתי לא לקנות גם אותן, כי כבר החלטתי שאין טעם בעוד אחרון אחד ודי, ואפשר להסתפק בכל השוקטים הראשונים, האמצעיים והלפני אחרונים שאכלנו, ובתקווה שאצליח להכין כזה לבד בבית.
עברתי אצל קאלי, המלצרית בבית הקפה הקבוע שלי. מאז שיש לנו מכונת קפה, אני יושבת שם פחות, וזה סתם תירוץ לא מספק כדי להסביר למה לא סיפרתי לה עד עכשיו שאנחנו עוזבים. נכנסתי, התנצלתי שאין לי זמן לנואזט שהיא מגישה לי מאליה, ואמרתי לה שאנחנו עוזבים. עכשיו, הסברתי לעיניה הנפערות. כלומר עוד שעה, כשהמונית תגיע.
C'est un choix.
כשמדברים עם צרפתים על החזרה לישראל, אחרי התחקיר השטחי שהם עורכים סביב נסיבות חזרתנו, הם קובעים בהקלה: זאת בחירה. כלומר, גם זאת בחירה. משונה, אבל בחירה. לפחות הבחירה שלכם.
גם קאלי קבעה, נבוכה מעט מהמעמד המשונה: זאת בחירה. הסכמתי, זאת באמת בחירה. בכלל, ישראל היא ארץ הבחירה, שמעתי פעם. שתי נשיקות על הלחיים, איחולים לחיים טובים, והבטחה לעבור שם בפעם הבאה שאקפוץ לבקר.
פריז היתה כל כך יפה בדרכנו החוצה ממנה, שמשית ונעימה כפי שלא היתה בכל השבועות האחרונים של הקיץ המשונה הזה, קיץ אפרפר ופושר ולעתים קרובות גשום; קיץ שהגיע אחרי אביב קפריזי יותר מתמיד ואחרי חורף ביזארי, שהתחיל מאוחר יחסית, פרגן לכולם אוקטובר ונובמבר נעימים, והנחית מכת קור אלימה וממושכת בדצמבר, ינואר ופברואר.
כמה ימים קודם, כשהגענו בסוף יום חם, עם חופן הכרטיסים שעוד נותרו לנו, כדי לבזבז את כולם בקרוסלה שליד כיכר נסיון, התברר שטוב שבאנו: לא רק אנחנו עוזבים, אלא גם הקרוסלה הענקית הזאת יוצאת, עוד באותו ערב, לחודשיים חופש. היא לא צחקה, הקרוסלות בפריז נעלמות באותה פתאומיות כפי שצצו. ואז, לקראת הסיבוב החמישי של הקטנה, על המכוניות הקטנות שצבועות בצבעים זרחניים ועל כולנו, ההורים העומדים מסביב במצלמות סלולרי שלופות, ירד פתאום גשם זלעפות, שהציף את האצבעות בתוך הסנדלים.
אבל בעת שהפלגנו ממנה עם ארבע מזוודות, עשרה ארגזים ושני מזרונים שיתגלו כיותר שימושיים ממה שתכננו מבעוד מועד, פריז היתה יפה ותכולה וצלולה עד מאוד, וגם אנחנו השתדלנו להיות כאלה.
כותרות העיתונים שקיבלנו במטוס הכריזו שזהו היום החם ביותר בשנה בישראל. התרשמתי עמוקות מחוש העיתוי שלנו, אבל אני כל כך אסירת תודה שטרם נפתחה כאן מלחמה הקיץ, שאפילו את החמסין הלח השתדלתי לראות כקבלת פנים חמה. יוקדת. והבילה.
אבל בעיתות מצוקה ובשלבי מעבר גם אנשים קטני אמונה נאחזים בסימנים, והיה לי עוד אחד, משקל נגדי לכותרות העיתונים. איכשהו, בכלל בלי להתכוון, הברחנו למטוס את בקבוק השמפניה הקטן שהבאנו איתנו כדי לחגוג בשדה את פרידתנו מהעיר. מכונת השיקוף צפצפה בזעם כשתיק האוכל שלנו עבר בתוכה, ואיש הבטחון העמיד אותנו בשורה לרוקן מולו בשתיה, כאילו היינו בסרט על טירונות בשנות החמישים, את כל בקבוקי המים והדיאט קולה שהיו עלינו. כך קרה, שלא הבחין בבקבוק קטן של שמפניה, שנכנס איתנו למטוס. רמז או לא רמז.
אז את בקבוק השמפניה פתחנו כשהיינו גבוה מעל הים התיכון, קרובים יותר לישראל מאשר לצרפת, שותים אותה בכוסות הפלסטיק השקופות שחילקו הדיילות.
את הקרואסון ורובו של הוינואז זרקנו בפח הראשון שראיתי בשדה התעופה. איכשהו הצליח החום הגדול, או אולי היתה זו התרגשות או העייפות, לחדור למטוס שלנו עוד לפני שהגענו לשטח האווירי של ישראל, ככה שחוץ מהפיתה הקטנה והקשה בשוליה שמחלקים עם החומוס באל על, הרבה לא הצלחנו לאכול.
זה אפילו לא דז'ה וו. זה הדבר האמיתי, מחדש. לולא הילדות שלנו, שגדלו בשלוש שנים משמעותיות מאז נסענו מכאן, ומכיוון שאיש לא מסוגל להבחין בעומק המשתנה של קמטיו שלו, נראה לנו כאילו מעולם לא עזבנו. כאילו אנחנו ממשיכים באותו מקום שבו הפסקנו, לפני שלוש שנים כמעט.
לא לזה התכוונו. הרעיון היה – רעיון שספוג בהמון שכנוע עצמי – ליהנות מיתרון הביתיות מבלי לוותר על ההתרגשות וההזדמנויות של התחלה חדשה. אבל לולא מחיקה של שלושים ומשהו שנות זכרון – לא רק שלנו, אלא גם האנשים שסביבנו – לא נוכל להפסיק לחשוב שכבר היינו כאן, בסרט הזה.
נחתנו לדירה של חברים בחלק הצפוני של לב תל אביב. נחיתה רכה. דירה טובה, רחבת ידיים, בשדרה ירוקה ונקיה. הם בחופשת מולדת-אלטרנטיבית בניו יורק, כלומר מבקרים את המקום שבו חיו למעלה מעשור, ובכך הפכו לא רק למודל שלנו – מי ייתן ויהיה לנו זמן וכסף ועבודה שתאפשר ונוכל לחזור לחופשים בצרפת – אלא גם למושיעים שלנו. כבר היינו כאן. מאז החלנו בצרפת את חופשות החלפת הדירות הכרנו את החברים שלנו בהרבה יותר מאשר המובנים המקובלים.
הם גרים ליד גינת דובנוב, הגינה שכל תל אביבי היה מת שתהיה הגינה השכונתית שלו, חוץ מאלה שגרים ליד פארק הירקון. ובגינת דובנוב, לפנות ערב, אני מכירה את כולם, כולם מכירים אותי. ודבר לא השתנה.
כלומר, הילדים שלהם גדלו.
כלומר, זה התגרש, במפתיע.
כלומר, כמעט כולן שוב בהריון.
וכולם, כולם כולם משתתפים בצערנו.
כולם היו מתים שגינת דובנוב תהיה הגינה השכונתית שלהם, חוץ מאלה שגרים ליד פארק הירקון, וחוץ מאלה ששבו מעיר שבה יש פארק של ממש בכל רובע, והיא תחומה ביער מימינה וביער משמאלה, וגני טיולרי היו במרחק חמש תחנות מטרו מדלת הבית.
מתי זה יעבור, הכאב הזה, חטוף אך מוחשי, בכל פעם שאני נזכרת במה שעזבנו מאחור?
בימים הראשונים, חשבתי ללמוד מהאורקל הגדול, קארי ברדשאו, שהקציבה חודש של אבל על כל שנה של מערכת יחסים.
אין סיכוי שתוך שלושה חודשים אנחנו מתגברים על זה.
0
ואז הגענו לבית שלנו. כמה מלוכלך בדרום תל אביב. אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו לב העיר עד הודעה חדשה, או עד שיקימו את פארק קריית ספר, אבל ההזנחה והלכלוך שפושים כאן סותמים את עורקי החיים שלנו כאן.
דבר לא השתנה בבניין שבו אנחנו גרים. כלום. מתג האור בקומה השניה עדיין שבור, בין הקומה הראשונה לשניה עדיין מזכירים סימני צמיגים שחורים את התקופה שבה דיירי הקומה השניה, סטודנטים מלאי חיים, חברותיות והמולה, גילו את מנעמי הרכיבה על אופניים, ואחר כך את הקלות של גניבות האופניים.
העזובה שבה קפא הבניין שלנו מצמיתה. הרחוב, אחד היפים בתל אביב, שיופיו עומד ביחס ישר לעזובה והלכלוך שבו, כמו דוגמנית שנפלה בסמים. זבל נשפך מהפחים על המדרכה. מכוניות חונות בכל מקום, שמותר ושאסור, מכולות ושרוולים של פסולת בניין מבטיחות ששוב דירות יתייפיפו כאן מבפנים, ועדיין שום דבר לא יצליח להעשות בשביל הכלל, מחוץ לדירה. המדרכות דביקות מפירות הפיקוסים.
יותר משלוש שנים שעמד הבניין שלנו תחת צוי הריסה או שיפוץ, לא יודעת איך קוראים לדבר הזה שהגיע בדואר רשום מהעיריה ואחר כך מבית המשפט, שבשבילנו היה הבטחה לאחד את בעלי הדירות הפזורים בעולם והמסוכסכים בינם לבין עצמם בשיפוץ הבניין. אחרי אינספור ישיבות ועד, דיוני בית משפט והתראות, הפעולה היחידה שאליה אפשר היה לגייס את בעלי הדירות כולן, הן חיזוק פה וטיוח שם, מרזב או שניים, אגדים מידבקים שרק הופכים את החולה האנוש הזה מכוער עוד יותר, ואף מילה על סיוד, דלת אינטרקום, ובוודאי שלא על מעלית או על חניה.
ובפעם הראשונה שאנחנו נכנסים לחדר המדרגות של הבניין שלנו, על הרצפה מתגלגלים פסי נייר לבנים, אחד לפני הדלת הראשונה, אחד לפני הדלת השניה, ושוב, שניים בכל קומה, אחד מול כל דלת.
לא רק שהכל אותו דבר, הפעם מדובר באותו הדוור. כבר שנים שהוא מדביק את ההודעות בדבר דואר רשום או חבילות על הדלתות רגע אחרי שהוא מקלף את הציפוי הלבן של הפס הדביק, מקלף, וזורק על הרצפה, עולה עוד קומה, מקלף את ההודעה, זורק את הפס על הרצפה ומדביק את ההודעה על הדלת.
המחשבה המבעיתה עד מצחיקה, שכבר שנים שהוא עושה את זה, מלכלך חדרי מדרגות בשיטתיות, בכל הבניינים בהם הוא עובר, בכל הרחובות בהם הוא מחלק ואיש מעולם לא העיר לו.
תוך כמה ימים, דקות, תוך שניה תשכחו שחייתם במקום אחר, מבטיחים לי כולם. תודה, אבל לא תודה. המכתב שהדוור הודיע עליו לכולנו, בפסים הלבנים המתעקלים על הרצפה כמו תולעים לבנות, היה התראה מהעיריה: לא שהם רוצים לאיים עלינו בעוד עונש קולקטיבי, אבל אם לא נתקין אור בדרך לפחים. ולא ברור על אילו פחים הם בכלל מדברים, כי עד שהקמנו מתקן ייעודי, בשנים של פוליטיקות פנימיות ומשאים ומתנים עם העיריה, גונב לנו מישהו משם בשיטתיות את הפח. שכחנו כבר את פריז? כמעט. רק עוד רגע.
אנחנו הולכים כאן כולנו חבושים בכובעים. פעם כובע היה נראה לי כמו ההשפלה המוחלטת, כמו כובע הפטריה שהכריחו אותנו לחבוש בטירונות, אבל בקיץ האחרון קניתי כובע קש בפינה של שינקין-קינג ג'ורג'-אלנבי, והשמש קשה וקופחת, ואני חובשת אותו לכל מקום, את כובע הקש האלנביסטי שלי, שכבר הלך ודהה, וכולם אומרים לי: הו, איזו פריזאית, מאיפה הכובע?
כולם.
רק כאן יש כולם קולקטיבי, ענף ומוצק. בדרך לבית הספר, לגנים, אנחנו פוגשים כל כך הרבה מכרים ותיקים, שכנים, עמיתים, חברי ילדות שהתינוקות שלהם גדלו פתאום ועכשיו הם תולים את ילקוטיהם ליד אלה שלנו, וכולם שואלים בהפתעה משמחת: מה, אתם כאן? חזרתם?
ואחרי כמה חזרות טובות של אותם משפטים בדיוק מבררת גדולתי: למה כולם שואלים אם חזרנו? מה, אמא, לא הודעת שאנחנו חוזרים?
לא, איכשהו שכחו מהמזכירות לתלות את ההודעה בחדר האוכל.
חזרנו. אנחנו כאן.
נו, התאקלמתם כבר?
התאקלמנו. השיפוצניק הראשון הבריז באמצע העבודה, אשתו של השני ילדה לקראת סוף העבודות, אבל הוא הגיע להשלים אותן בין הלידה ובין הברית. קרצפתי ביסודיות אחרי הראשון, ואחרי השני, ואחרי השלמת התיקונים. וזהו, אנחנו בדירה שלנו. הארגזים, שבעים במספר, שטו אלינו והגיעו אחרי יותר מחודש, ואחרי שביתה קטנה בנמל, ועכשיו גם הם, רובם הגדול, מפוזרים בארונות ובבוידעמים השונים, ושוב קרצפנו את הדירה, ותלינו אפילו את התמונות שהיו מאופסנות במשך כל זמן העדרנו, ואחרי הקידוחים שוב קרצפנו. כל תזוזות היבשות האלה, ועכשיו הבית שלנו נראה בדיוק כמו זה שעזבנו.
ורק אז, כשהפסקנו לשלות בגדים מתוך מזוודות, כשחזרו אלינו חלק מספרי הבישול שחילקנו וסט כלי האוכל שהשאלנו, כשיש אפילו כוס לאסוף בה את מברשות השיניים ומנוי לעיתון (עכשיו רק אחד, לא שלושה), רק אז התחילו הזכרונות להציף. לא להציף, בעצם, ללחך את רגלינו, בכל פעם מרטיבים אותנו זכרונות לא צפויים, נתזי געגועים, והילדות אומרות: אני רוצה לנסוע לפריז. אני מתגעגעת לבתי הספר ולמורות. מתי ניסע לגני לוקסמבורג.
אותי זה תפס באיקאה דווקא. איקאה היא הרי תחנה הכרחית במעברי דירות, ככה שאיקאנו למישעי בפריז ועכשיו אנחנו מאקאים בראשון: כל בית צריך את השרפרף הזה בשתים עשרה שקל כדי שהילדות יוכלו להגיע לכיור. איקאה היא מוסד טוטאלי ובולעני, שכדי לצלוח אותו אני צריכה לחשוב על אנגליה. סתם, לאו דווקא עליה, אבל על העולם החיצון, ופתאום, בעודנו קונים את אותן כוסות שהיו לנו בפריז וחשבתי שבזבוז לשלוח לישראל, הרי המשלוח יקר יותר מעלותן, נזכרתי לאן אנחנו חוזרים ביציאה מאיקאה, ובעיקר לאן אנחנו לא.
מודעה לצד נתיבי איילון מפתה אותנו בכרטיסים לפריז במאה דולר. לכל כיוון, מתברר לאורך הפקק. כפול ארבע, אני נזכרת. תיבת המייל עוד מקבלת לתוכה מכתבים בצרפתית ובאנגלית, אבל לוקח לי כל כך הרבה זמן לענות, והשגיאות, אוי השגיאות, אני עונה באיחור ניכר, וגם המכתבים האלה, יילכו בוודאי ויתמעטו עם הזמן. אבל עכשיו חברה כותבת: אני מתגעגעת לקפה הבוקר שלנו, ועוד גל קטן מרטיב לי את הקרסוליים ונסוג לאחור. אני מתגעגעת למפגשי העצלנים שלנו, שמתחילים את היום, רק מדי פעם, אולי פעם בשבוע, אחרי הפיזור לבית הספר, לעוד פגישה של פרילנסרים שיתחילו את יום העבודה שלהם רק עוד מעט. עוד לא.
כמובן שגם בישראל אפשר להתעצל, בטח בתל אביב, אבל זה הרבה פחות מוסרי. ובפריז גם ההתעצלות קומפקטית, ושיחות הבוקר מסתיימות די מהר, אספרסו קצר, גג שניים, ומתפנים מהשטח.
0
Travel light
כשפרקנו את הארגזים, עוד כשארזנו אותם בעצם, ניסינו לנהוג לפי האידיאולוגיה החדשה שלנו, שמסתכמת במילה אחת: פחות. ראיתי פעם מדבקה על חלון ראווה ברובע החמש עשרה vivre moins – vivre mieux: חיה פחות, חיה טוב יותר (סוגיה חשובה בהבדלים התרבותיים בין צרפת לישראל, בין אירופה לאמריקה, שעוד אדרש לה).
אבל כשאני הולכת ברחוב, ומנסה את כל העניין הזה, שפריזאיות היא הלך רוח ולאו דווקא נקודת ציון על מפה, אני רואה תנועות גוף מוכרות. אלו תנועות הגוף של מישהו משמעותי בחיי, כמו, נניח, המוכר במיצייה שקניתי בה לפני חמש עשרה שנה. לא ראיתי את הפנים שלו, הוא הלך לפניי, שני הילדים שמשתרכים אחריו בטח לא היו אפילו בתכנון אז, אבל אני יודעת מיהו. רואה גב של קרח אחד, על אופניים, מוטות המשקפיים מבצבצים מאחורי האזניים שלו, ויודעת מיד מי הוא, למרות שקרחים ממושקפים על אופניים בתל אביב יכולים להיות אלף איש שונים. אשה אחת, שאני קצת מתגעגעת אליה, וקצת מתמהמהת בלהתקשר אליה, ואולי בכלל לא, עוברת על המדרכה שמעבר לכביש סואן. היא לא רואה אותי, אבל אני רואה ששיערה אסוף בקליפס וחם לה, ואולי החליפה משקפיים, והיא ממהרת ונראית טרודה. מעניין במה. לצעוק לה מעבר לכביש, או לא. להתקשר אליה או לא. טוב, אז לא.
נסו אתם לנוע בקלילות עם כל המטען החורג הזה שמעמיס על הזכרון שלי.
לחם, האנשים ברחובות
פעמיים דמעתי ב"מגה בעיר" אחד בצפון הישן. בפעם הראשונה עמדתי מול מה שהיה אמור להיות אגף מפואר של לחמים, סרקתי אותו משמאל לימין ומהמדף העליון ועד התחתון, ולא מצאתי דבר שיגיע לקרסוליו של הלחם הטרי, הדחוס והגמיש עם הקרום הפציח שהיינו קונים יום יום מתחת לבית. באחת הבנתי כל מה שהשארתי מאחור, כל מה שנלקח ממני.
בפעם השניה, באותו מקום, עמדה במרחק מה מהקופה אשה מבוגרת ויפה, שעונה על עגלת הסופר שלה. ניסיתי לברר אם היא בתור, אם לעמוד מאחוריה, והיא סימנה לי לעקוף אותה. כששאלתי אם הכל בסדר, התברר שנתפס לה השריר הזעיר הזה, שגם לי נתפס מדי פעם במקומות שבהם הרצפה קרה מדי, מעוות את כף הרגל בכאבי תופת מפתיעים.
אני אף פעם לא עושה קניות בעצמי, הסבירה פתאום, זה בעלי שהיה אחראי על הקניות בבית. ארבעים ושבע שנים, היא אומרת. ארבעים ושבע שנים היינו יחד, ולפני שלושה שבועות הוא נפטר.
כשהובלתי אותה לכסא בצד החנות, היא סרבה לבקבוק המים שלי, והוסיפה ואמרה שהילדים שלה מתעקשים שהיא מוכרחה להתחיל לצאת לעולם. כשישבה, ניגשו אליה עובדי הסופר, מכירים אותה, מברכים אותה לשלום, מנחמים אותה על אובדנה, על חזרתה לחיים, צאתה לעולם, ולקוחה אחת נישקה אותה ואמרה: את בסדר? ומיד תיקנה את עצמה: אני יודעת שאין כזה דבר להיות בסדר אחרי דבר כזה.
באחת הבנתי כל מה שחזרתי אליו, כל מה שאני לוקחת על עצמי.
אז איך לחזור?
נראה. וזאת תשובה אופטימית. (וגם סוף סוף כתבתי את הפוסט הראשון, אז בכלל, אצלי הכל בסדר).
דבורית
17 ספט 2010אוי, כנרת 🙁
הנעמת לי את ארוחת הצהריים.
דעי לך שאין כרטיס טיסה לפריז ב-200 $. הכל שקרים קטנים.
והמתג המטונף בחדר המדרגות. נו. תל אביב.
וולקאם.
אורי
17 ספט 2010יפה, יפה מאוד.
אינשאלה אפשר להיות פריזאית גם בתל-אביב, אבל אני קצת מפקפק בזה, אחרי חודש בארץ, הפסקתי לראות את המתג השבור בחדר המדרגות ואת כל השאר.
תמר של אור
17 ספט 2010מרגשת שכמותך. עם דמעות בעיניים אני רצה לאסוף את הגדול ובינתיים שולחת לך קצת אירופה מכאן, אבל בעברית.
שנה טובה יקירתי, שמחה שדרכינו הצטלבו להן לפתע.
ח ל י
17 ספט 2010כ. כמה יפה ונוגע ללב ומלא תוגה וגעגוע ו…בגרות.
מי בכלל רוצה להיות מבוגר?!
עדנה
17 ספט 2010מעציב, נוגע, פוגע. הפסדת את הציפוי הטוב של העוגה, אבל אולי הרווחת את העיסה המנחמת.
R
17 ספט 2010ובכן, במה להתחיל? פעם ראשונה שקוראת אותך רצוף, משהו שדי קשה ל איי די די'אים שביננו…
הנאה צרופה, הזדהות, ריתוק.
אני לא יודעת מי את ואיך את נראית או מתנהגת אבל אני יכולה לומר שהרגשתי פסיעות רגליים עדינות ושיער רך.. העדינוצ שבך (אם אכן קיימת)
מורגשת לאורך כל הדרך.
חוויה כבר אמרתי?
גלית, פלורידה
18 ספט 2010כתבת כל כך יפה על הגעגוע . ל"פה"… ל"שם" … דמעתי.
יגאל לביב
18 ספט 2010את כאן וזו עובדה.מי ייצג אותנו בפריס?מי ימשיך לדווח עליה?
רקפת
18 ספט 2010ברוכים הבאים,
כתבה כל כך נכונה, כל כך מרגשת!!!
ההבדלים בין "כאן" "לשם"-כל "שם"-רחבים כמו האוקינוס, כמו היקום, אבל כל "כאן" הוא שלנו, לטוב ולרע.
אולי זה מסביר מדוע ישנה לחלוחית בעין כל פעם שהמטוס מנמיך לקראת הנחיתה "כאן" ומי שיושב ליד החלון מחפש בעיניים כלות את קו החוף של תל אביב ומרגיש צביטה בלב.
"כאן" זה שלנו, זה אנחנו, זו תעודת הזהות הקולקטיבית, שפורסת זרועות רחבות ומחבקות ומאירה פנים אליכם, השבים ארצה.
אבל, מי ידווח לי על פריז ומנעמיה? מי יעוץ לי עצות לקראת הנסיעה הבאה?
תודה על כל מה שכתבת בעבר ומחכה למאמרים הנפלאים שבדרך.
שנה טובה.
טליה
18 ספט 2010אסור לומר,תיכף יתנפלו עלי,…אני לא הייתי חוזרת!
בהצלחה ותודה על כל הדברים הנהדרים שכתבת כאן מ ועל פריז המעטירה.
צפירה אלון
18 ספט 2010כמה יפה , כמה רגיש,כמה מרגש.
עד דמעות כבר כתבתי?
שתהיה לכם שנה טובה וזה לוקח בדיוק שנה…..
צפירה אמא של ברלנרית.
אורלי
18 ספט 2010קראתי, בשני שלוקים גדולים (ולילה ביניהם). מצטרפת למתפעמים ולמתרגשים ולדומעים. כתמיד, ההתבוננות שלך, הדברים שאת רואה ואיך שאת מוזגת אותם למילים, שובה את הלב. במיוחד אני לוקחת אתי את הדימוי של הזיכרון המלחך את הרגליים; את השם ה"טכני" של הפוסט, זה שמופיע בשורת הכתובת, שיש בו גם פה גם שם.
שיק
18 ספט 2010שנה טובה, שיהיה בהצלחה…
ושגלי הזכרון ימשיכו ללחך את הרגלים – במתיקות… ללא כאב.
רוני
18 ספט 2010הו, כנרת. באמת, מכל הלב, אני מצטערת.
כנרת
18 ספט 2010אין על מה, רוני. זאת לא אשמתך, אבל תודה.
מוזר, היה נדמה לי שאני כותבת (ומצלמת) טקסט שיש בו את המשמח ואת המעציב, משהו בוגר, כמו שחלי אמרה.
אבל כנראה שאני לא כזאת בוגרת אחרי הכל (ויש בזה אנחת רווחה מסויימת), והאמת שלמרות שכל הפרטים הטכניים, וגם הלא טכניים, הולכים ומסתדרים, יש בזה גם עצב, בפרידה מהמקום ההוא, שניסיתי להשאיר מאחור, בביקורת הגבולות, אבל כנראה שאפשרו לי להבריח גם אותו.
– – –
וכיף גדול שאתם קוראים וגם תודה גדולה על התגובות.
רונית
18 ספט 2010כנרת, כמה את מוכשרת.
שמחה מאד שהעלית את הפוסט הראשון, חייבת כמוך לקוות שיש דברים שכן ישתנו בעיר הזאת, פה ושם, בזכות מאמץ אינדיוידואלי של מישהו שאכפת לו. כי הדברים הגדולים יותר? (כמו המדפים בסופר או הבניינים עצמם) באמת אין סיכוי. וטוב שלא כתבת על הדברים הגדולים אפילו יותר, כי הם מדכאים אפילו יותר, וגם את מי שלא נסע וחזר. אולי צריך להתחיל בדברים כמו הדוור המלכלך והמפסק המלוכלך.
שמחה (ועצובה) שחזרתם, וניפגש אחרי שאנחנו ניסע ונחזור
עדי מתקררת בלונדון
18 ספט 2010זה היה פוסט יפהפה.
ועצוב.
וקצת כמעט דמעתי בעצמי עם האישה בסופר.
אני בעד שתמשיכי לכתוב כאן.
ההיא מאמסטרדם
19 ספט 2010כבר כתבת פעם פוסט בנושא דומה שגרם לדמעות לחנוק את גרוני, והנה זה קורה שוב…
הצלחת לרגש אותי ולהמם אותי, למרות שהתחושות שאת מתארת עולות אצלי בכל ביקור בארץ.
מצד אחד ישראל היא ה-בית, ומצד שני איך אצליח לעזוב את אירופה אי פעם?!
מאחלת לך הסתגלות כמה שיותר חלקה (גם אם לא מהירה), ועתיד מצוין.
ריקי כהן
19 ספט 2010סוף סוף הגעתי לקרוא, ואיזה תגמול יש כאן. כתוב כל כך יפה, וגם אני לחה בעיניים. אוהבת מאוד את הכתיבה ואת התמונות. גם אני הרגשתי את הפסיעות הרכות שעליה מדברת R
ליאת זנד
19 ספט 2010נו, לפנות 20 דקות בזמן העבודה כדי לקרוא טקסט אחד. זה לא קרה לי הרבה זמן.
משום מה, הקריאה הותירה אותי עם העצבות שלך ולמרות שלא גרתי בפריז מעל שבועיים רצוף, אני מבינה הכל.
ברוכה השבה למשלט הימתיכוני המוגבל שלנו.
זה מה יש.
אילת
19 ספט 2010בדרך כלל קשה לי עם טקסטים ארוקים במחשב
אבל הקדשתי זמן קראתי ונהנתי
נזכרתי בך פעמיים לאחרונה:
פעם אחת בביקור קצר בפריז
ןפעם שניה באיזה ראיון עבודה זורם התענינתי בסוף מי המליץ עלי לג'וב, כשהמראיין אמר כינרת לא ישר
קישרתי,אבל שנינותי לא אכזבה אותי והוספתי מיד: "אשמור לה חסד נעורים,…
רק בניתוחי האירוע שאחרי ניחשתי..
בכל מקרה
נהנית תמיד לקרוא
פריז בעינים ישראליות,פריז ממקומית, ותל אביב מפריזאית, הכל הולך
ברוכה השבה למגה בעיר
ענת שפר
19 ספט 2010היי כינרת.
נרגשת מאוד לקרוא אותך, ועל הפוסט הזה חייבת להגיב – מוכרים לי גלי הזיכרון השוצפים….
געגועיי לניו יורק, שם חיינו כשנתיים עוד משמעותיים כאילו אתמול חזרנו…
(ולא לפני שלוש שנים..) .בכל זאת מקווה שיזדמן לנו לחזור לשם ולא כתיירים ולא כתושבים, אולי לצורכי עבודה.
בינתיים בעלי הוא זה שנוסע לעבודה בחו"ל, אם כי אף פעם לא שם…
קרפה דיאם, קרפה דיאם
19 ספט 2010פציח או סמרטוטי, גמיש או יצחק שמיר, יש תכונה אחת שרצוי שתהיה לבאגט.
וכשיובל נשאל לא מזמן מהי, תשובתו היתה:
"שהם אמרו לי כל-כך יפה בונז'ור בבוקר" .
*
http://maps.google.com/maps?layer=c&cbll=48.847261,2.396230&panoid=xXmXIJ-Dv3ZxHSpGlIirTw&cbp=12,129.302750,,1,4.542007&cid=698097777835541689&q=boulangerie%20place%20nation%20paris&ved=0CB4Q2wU&sa=X&ei=fjaWTJ_OPKqUygSLlpnfCQ
*
מצטרף לכל אלה שמעלי. אכן פוסט יפה. ועצוב, למען האמת. וגם מצולם לעילא.
כנרת
19 ספט 2010עמיר, זה היה מתחת לחגורה.
וכולכם, שוב, תודה רבה על הקריאה. ועל התגובה. ועל ההפצה, ועל התגובות בפרטי.
אני מבינה לאט לאט כמה העניין הזה של מקום ושייכות, אי מקום ואי שייכות, הוא הרבה יותר מעניין של תעודת זהות ודרכון (אם כי הם מקלים מאוד בלי ספק).
כרמל
19 ספט 2010בראוו
יהיה בסדר
היית בדאלל בנווה צדק? זה מנחם
צפריר
20 ספט 2010איזה פוסט נהדר, כמו בפריז! ואיזה גרפומנית את, תמיד מאתגרת לי את ה-איי.די.די, אבל כל רגע שווה את זה.
מרגש ויפה וסמיך ומהביל ושמח ועצוב. טוב שחזרתם.
אפרת
20 ספט 2010הנעמת לי את הבוקר וגם החמצת בו זמנית. את כותבת כל כך נוגע ופוגע שאני מרגישה כאילו חוויתי איתך. התמונות מוסיפות קמצוץ עקצוץ.
לךא חושבת שאי פעם התמדתי בקריאת טקסט און לייני כה ארוך. השגת זאת ביושר ועניין.
את נהדרת. תל אביב פחות.
הייתי שכנה צמודה של גינת דובנוב, ויתרתי לטובת הפריפריה הקרובה. היה שווה. פריז יותר.
איקלום סביר.
דול
20 ספט 2010פתאום אני מבינה הרבה יותר את ההורים שלו. מהגרים.
ברוכה השבה.
ריגשת.
ורד
22 ספט 2010אוהבת את הבלוג המפואר שלך. בדיוק לפני שטסנו לחופשה נוספת בעיר פאריס האהובה עלי כ"כ, שוב הצצתי בפוסטים שלך. ראיתי שאתם חוזרים. (נראה לי שחזרנו ארצה באותו יום חם) הבנתי כמה קשה…הצילומים בפוסט מעבירים את התחושה ממש בזכוכית מגדלת.
מאחלת לכם הסתגלות קלה וחזרה נעימה אל גבינת הקוטג' והאופי הישראלי שיש רק פה…
חג סוכות שמח ולך , המשך כתיבה נהדרת ומעניינת.
דקלה
23 ספט 2010יפהפה. עונג צרוף, תודה.
שונית
26 ספט 2010כנרת, היקלת עלי את ההסתגלות לפריז שלך, אני כאן שנה ועדיין מתגעגעת הביתה לישראל, ללכלוך לחום לצופרי המכוניות אבל ובעיקר לייד בסופר כאשר נתפס לי שריר, לאדם שיקפוץ ויעזור לי כאשר לא אבין בדואר איך שולחים את המכתב וכמה בסופו של דבר צריך לשלם, "לחצוף" שישאל בבית הקפה מאיפה את? אני מכיר אותך מאיפשהו. (את בוודאי זוכרת איך מגיב פריסאי ממוצא כאשר את מפספסת מדרגה במטרו ומתגלגלת עד לתחתית – או שרק לי קורים דברים כאלה ? או בדואר כאשר שילמת על בול והמען דורש יותר…. או לפגוש ילד בוכה ברחוב שכבר שעה אף אחד לא שאל אותו מה קרה) לכול מה שעושה אותנו כול כך דומים וכול כך שונים, לשלנו לדומה והמוכר. אשתדל לשמור לך על פריז ועדיין פועלת למען הקמת קהילה ישראלית אפילו כאן בפריז.
בהצלחה לך וחג שמח
שלך תמיד
שונית
הילה
1 אוק 2010מהלב שלך ללב שלי. בלי הקרואסונים אבל עם כל היתר… מענג
גלית
4 אוק 2010כנרת. ב-ר-ו-כ-ה ה-ב-א-ה. הלוואי כל כך שהיה לי מקל קסמים. הייתי עושה בלינג. וגלינג. והוקוס. ופוקוס. ולא היה כואב. מאחלת לכם התאקלמות נינוחה. שיהיה פחות כואב כשחושבים אחורה.
אלינוער זכאי - ורבנר
3 דצמ 2010כנרת יקרה,
הנה מתארגנות להן מסיבות החנוכה הלא מחייבות שכאן והתחשק לי לשמוע מה איתכם.
נהניתי מאוד "לקרוא אותך" (…te lire ) ולהתרגש מהצד השני…
חורף ממש מקפיא כאן השנה שלג יום יום. יפה וקר, זה יכול להיות תאור מדויק של פאריס, לא?!
אז שיהי חג שמח ולהשתמע,
אלינוער וכנרת.
Facebook follies
8 דצמ 2010עוד פרטים על ציורי הרחוב של חשבונות הפייסבוק (וסרז' גינסבורג), בדף של פייסבוק פוליז –
facebook.com/follies.tlv