מוכרחה לכתוב. מתה מעייפות, עייפות טובה, כבר אחרי אחת עשרה בלילה, והילדות עדיין ערות. אחת היתה עם אבא שלה ב-Paris Plage (היינו ב-Pont des Arts, התלוננה, אבל לא היה שם אף צייר! רק פיקניקים פיקניקים פיקניקים!) עם האחרת, ביקרתי ב-Jardin des Plantes, שם צילמנו המון שלדים, אבל לא איבדנו כלום (בדיחה פנימית של קטנת הבית, במיוחד לאוהדי "אדל וסימון"). עוד קודם, הצלחתי במו עצמי לנתק אותנו מחברת הסלולרי ולכתוב מכתב של הפסקת השירות לחברת הביטוח ולמצוא את הטופס שצריך לשלוח לחברת כבלים-אינטרנט-טלפון. ראינו יחד את השקיעה מוורידה ומסגילה את גגות הבתים שמול המרפסת שלנו, אכלנו ארוחת ערב בצלחות פלסטיק, ועכשיו שתי הילדות מציירות ציורים למדריכי הקייטנה המסורים שלהן וחוזרות מדי רגע אלינו, כדי שנאיית בשבילן את שלל שמותיהם של המדריכים. אני מתה מעייפות. אבל אני מוכרחה לכתוב את הפוסט האחרון מפריז.
הפוסט הזה איים להיכתב כבר מספר פעמים, אבל תקופות של סוף עמוסות הן ודינמיות. בכל פעם שנכנסתי לממשק הכתיבה של האתר התיישבה בראשו של הפוסט המדומיין תמונה אחרת. בהתחלה זאת היתה זאת.
0
0
בלונים, שאריות ממסיבות יום ההולדת והפרידה של הילדות מהחברים שלהן, מסיבות שהיו מוצלחות ומושקעות, עניין שתמיד גוזל מאיתנו הרבה כוחות, אבל מחזיר יותר.
אחר כך, ככל שנאלצתי להודות בפני יותר ויותר אנשים, סתם אמהות מהגן וחנווני מכולת, שזהו, זה הולך ונגמר, חשבתי שאולי זאת התמונה שצריכה לפתוח את הפוסט: אותם בלונים, עוד פחות אוויר.
והיו עוד כמה אפשרויות.0
נעצבתי על חזרתנו לארץ. ליתר דיוק, נעצבתי על עזיבתה של פריז שנגזרת מחזרתנו לישראל. לפעמים נמלאתי אופטימיות, לעתים ייאוש קודר ממה שקורה בישראל, ולאיטה הסתמנה לה השלמה.
אבל התקבלה ההחלטה. ואחרי ההחלטה, שהיתה לא קלה וכלל לא חופשית כמו שאתה מדמיין שאתה רוצה להחליט, כשכל הקלפים בידיך, אחריה הגיעה עוד החלטה: מוכרחים להיות שמח. אני לא מדברת על הכחשה, חלילה. אני הראשונה שאלחם על זכות הקיטור, ואני עדיין שומרת אותה לעצמי, אבל רק אחרי שגלגלי הבואינג יישקו במלוא צמיגותם למסלול הנחיתה בנתב"ג.
0
ואם היו אומרים לך שאת עומדת לחיות שנה בפריז?
זאת שאלה רטורית. אבל האיש שעל כנפיו המראנו לכאן, הפריח אותה לחלל האוויר בדיוק כשתכננתי לשקוע למרה שחורה לרגל ההבנה שעוד מעט ייגמר כל הדבר הזה.
אז לא, לא התכוונתי לבזבז את השנה האחרונה שלנו בפריז על אבל על הפרידה ממנה. וגם לא את מחציתה, רבע ממנה או סתם חודש. כי אם היו אומרים לי, בכל זמן נתון, שהיקום זימן לי חודש בצרפת, שלושה חודשים, חצי שנה, שנה – הייתי מאושרת, והייתי עושה ככל מאודי למצות את תקופת המתנה הזאת. וכך גם החלטתי לעשות בזמן שנותר לנו כאן.
נכון, קיטרתי לא מעט, בעיקר תהיתי איך אנחנו עושים את זה לעצמנו, לילדות שלנו, לאומה הצרפתית ולעם היהודי היושב בציון. ועדיין יש לי התקפים כאלה מדי פעם. כמו למשל היום, כשבדקתי באינטרנט מתי, בדיוק של דקה, יעבור בתחנה שלידנו האוטובוס שיביא אותנו למוזיאון ההיסטוריה והטבע, מין חזון אחרית הימים שלא מצריך לא חפירות תת קרקעיות ולא תשתיות, אלא רק תפיסה הגיונית של טיבה של התחבורה הציבורית. וכן, אני מודה שזה קרה לי שוב, לאו דווקא מול שלדי הדינוזאורים המפעימים בז'רדן דה פלאנט, אלא דווקא כשמילאתי את האמבטיה לילדות, ונזכרתי שעכשיו, לא רק שנצטרך להסביר להן למה פותחים תיקים בכניסה לכל מקום, שנצטרך להכיר להן את גלעד שליט ואת העדרו ולנסות למתן את השריטות העמוקות שמערכת החינוך הישראלית שותלת בנחישות בנתיניה הרכים, אלא גם נצטרך ללמד אותן להתקלח ביעילות כי אין בישראל מים. ואילו בפריז, מדי ערב, שחפים קוראים את קריאותיהם כשהם מרחפים בלהקות מעל נהר הסן הרחב והמתפתל.
פעמיים ביום בערך אני תוהה האם זה ייתכן ששני המקומות שלנו, שניהם מתקיימים באותו עולם, שבין שניהם מתקיים קשר לינארי כלשהו. תפסתם אותי. למרות שהתכוונתי אחרת, אני מקוננת מעט על נהרות בבל (פה ושם. בחיי שהרבה פחות ממה שראוי שאעשה). אבל משני חטאי סיום התנזרתי: לא חישבתי את קיצי לאחור ולא עשיתי את הדברים האחרונים.0
0
באחד הפוסטים המדויקים בבלוג המצוין ממילא של חברתי שלומית לפיד, היא "קלולס בפריז", היא מונה את המפגשים מכמירי הלב עם כל הדברים האחרונים, כל הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה שלך בפריז. ראיתי אותה נפרדת מפריז ומהחיים בפריז, ליוויתי אותה בשאננות של מי שנשארו לה אז עוד שנתיים, ואיכשהו, שאלת הדברים האחרונים תמיד ריחפה מעלי, כאילו דברים אחרונים צריך במיוחד לעשות כמו שצריך. לאכול את הקרואסון האחרון בהקפדה יתירה, נניח.
בסופו של דבר, גיליתי שלא היה צורך בדברים האחרונים. ובסופו לא עשיתי דברים אחרונים בכלל (כמעט[1] בכלל[2], בעצם).
[1] דבר אחרון אחד, מעט פתטי, היה לקבוע בחגיגיות עם אחד שמבין וללכת בראשון בבוקר מוקדם לשוק הפשפשים ב-Porte aux Vanves כדי לחפש, את מה שהיה אמור להיות מוכתר בעתיד, כמזכרות מפריז: קנקני מים מזכוכית מצולעת עבה, תיק של שאנל, לוח מאיזו ביסטרו לכתוב עליו בבית את תפריט היום. לא שזה רעיון רע עקרונית, אלא שקנקני מים משומשים בחמישים יורו החתיכה, עם פקק רק קצת שבור בקצה, הם לא כוס המים שלי. ולא שזה רעיון רע (2), לולא היתה זאת הפעם הראשונה שלי בשוק הזה.
בסופו של דבר, אחרי שויתרתי על הדברים הרכישים אך הלא ממש מעניינים, ועל היפים והיקרים מאוד, התמהמתי ארוכות בדוכן שמכר גיליונות עתיקים של עיתון שמפאת העייפות העצומה נשתכח ממני שמו Le Petit Journal (ותודה לעמיר), אבל הוא הגיש את החדשות מאויירות. מה שהיה יכול להיות ארטיסטי לגמרי וגם צרפתי להתהלל, אם הייתי ממסגרת ממנו עמוד או שניים, מהגיליונות המאויירים מ-1914 או מימים רגועים מעט יותר, מ-1908, נניח. הבעיה היתה, שגם בסוף המאה הקודמת, העיתונים התמקדו בעיקר בזוועות. וכך, בין מאות הגיליונות שבהם דפדפתי, מסוף המאה הקודמת-קודמת ועד תחילתה הלא מאוד מפוארת של המאה הקודמת, יכולתי לבחור בין איורים נהדרים של אנשים שנספים בשריפה, שדות קטל מאויירי מדים ואם שידיה טבולות בדם תינוקה. האיור הכי פסטורלי ורומנטי שהצלחתי לאתר, וכמעט-כמעט קניתי, כדי שיהיה לי למזכרת, כאמור, היה של זוג שהתאבד יחד בקפיצה מאיזו קתדרלה בסגנון נוטרדם בעיר רן. או רוהן. גרגויל מאחוריהם, נהר ברקע והבעת השתאות מרוחה על פני שניהם. בסוף החלטתי שלמרות הנהר, והגרגוילים והחיבוק, לא יהיו לי הסברים טובים מספיק למה זאת המזכרת שלי מהתקופה הפריזאית.
[2] הדבר האחרון השני לא נעשה במחשבה תחילה. נסענו לגני לוקסמבורג, לשבת אחת אפרורית ויפהפיה. בשבת הראשונה שלנו בפריז היינו שם. כמעט שלוש שנים אחר כך, הכרנו כבר כל פינה בגן הנפלא הזה. ידענו איך מגיעים וכמה עולים הפונים ואיפה יש שירותים נקיים. הפעם עשינו את הסיבוב הלוקסמבורגי המלא: פיקניק תחילה וסירות באגם, רכיבה על פונים וגם בילוי ארוך וממצה בגן השעשועים (שהתשלום עליו מהמוצדקים הוא).
אחרי הכל, עברנו דרך המנז', אחת הקרוסלות הקלאסיות והעתיקות בפריז, שאדם גופניק הקדיש לה פרק שלם בספרו. היה יום נהדר, גדוש ונעים, וכמו שנהוג בימי חום כאן, ענני הגשם התעבו מעל ראשינו. מראש הבטחנו לילדות שני סיבובים, מתוך ידיעה שכך הן עושות את הראשון בבטחון יחסי. הן נורא שמחו, ואספו עם מקל המתכת את המטבעות מהאיש הנחמד, האחת אחרי השניה במיומנות מפליאה. ואז, כשהגיע הסיבוב השני, והשמיים התחילו לטפטף עלינו, הפסיקה אחת מהן להתרכז בהשחלת הטבעות על המוט שבידה, והתחילה – אבוי – לחשוב קדימה. היא חלפה על פנינו על סוס העץ בן שישים השנים לפחות, חגורה ברצועת העור, ושאלה: אולי עוד אחד, בכל זאת? לא. היא המשיכה איתנו את הדיון בעקשנות, גם מעברה השני של הקרוסלה, מפספסת טבעות, והגבירה לחץ כשהתקרבה שוב אלינו. לא זה לא. אבל לא תהיה פעם הבאה, היא אמרה, והתרחקה הלאה עם הקרוסלה. לא רק השמיים טפטפו בשלב הזה, של העמידה על העקרונות ההוריים שלנו, וההבנה שגם אם נקנה עוד סיבוב (הקרוסלה הכי שווה הזאת היא גם הכי זולה בפריז), ואחריו עוד אחד, אף כמות של סיבובים לא תמנע את קיומו של סיבוב אחרון, בסופו של דבר.
0
מהר מאוד הבנתי, שאין משמעות מבחינתי לדברים האחרונים. כי אמנם אני הולכת שבי אחרי קרואסונים מעולים, אחרי מסעדות טובות, שקיעות יפות וסיילים מופלגים (הו, כן). אבל כל אלה לא חשובים כשלעצמם, כמו עוד המון נקודות שמהן מורכבת תמונת חיינו הפריזאיים. לא חשובים הקרואסונים, חשובה האפשרות לקנות אותם מעולים, טריים, מתחת לבית (שמעתי שפותחים ליד הבית החדש ישן שלנו Bakery של מתי ורותי. צעד ראשון מבורך לקראתנו, אבל אם משרד הקליטת ממש מעוניין לרכך את נחיתתנו, שיפתח Monoprix). לא חשובה השקיעה. על כל אלף שקיעות שהרווחתי כאן הפסדתי אלף אחרות. אבל המרפסת הזאת, שממנה אפשר לראות את הרחוב ואת השמיים ואת הבתים שביניהם והדירות, ואת פינת הרחוב, היחידה בפריז, בחיי, שיש בה פיצוציה שפתוחה עד מאוחר, ולידה בית התמחוי הדיסקרטי, שבכניסה אליו מסתדרים בטור עורפי, מרקד מקור בימי החורף, חסרי הבית של הרובע, ומעברו השני של הצומת הזעיר – הביסטרו הקטן שלאחרונה התחלפו בו הבעלים ולמרות אותו השף בדיוק, נצבעו בו כמה קירות באדום והופ, הוא נעשה פופולרי ונמלא סועדים שמקרקשים בסכינים ובמזלגות ומקישים כוסות. אנחנו יושבים על המרפסת, חמש קומות מעל הביסטרו, חותכים לעצמנו כמה גבינות שיש במקרר, את היין שכבר נפתח ביום אחר, ובתוך שאון הביסטרו שעולה למעלה, מרגישים איתם אבל בלעדיהם (ובינינו, עם גבינות טובות יותר). יותר מכל, הצומת הקטן הזה מזכיר לי את "עישון" הניו יורקי. אני יכולה להתבונן בו שעות.
אבל בסופו של דבר, אני לא מתבוננת בו שעות. היא צרה, המרפסת הזאת, סכנת נפשות, המעקה הנמוך שלה, ובמרבית ימות השנה היא כל כך קרה, וסחופת רוחות בקומתה הגבוהה, שאי אפשר לצאת אליה, אפילו לא כדי לעשן סיגריה. אז לא, גם לא חשובה המרפסת.
מה שחשוב זה האנסמבל: המרפסת והגבינות שבמקרר, והרף עין של מזג אויר טוב שבמקרה מאפשר לנו לשבת בחוץ והמעיל שתלוי ליד הדלת כי בכל זאת קר, עדיין, והרעש מלמטה, וזה שהוא לא מפריע לנו אלא משמח אותנו, וזה וזה וזה.
לא חשוב לאכול בעוד מסעדה טובה אחת ודי, זוג נעליים אחד ודי, לראות את הסן בפעם האחרונה, לעשות עוד סיבוב אחרון בקרוסלה. מה שחשוב, זה שכל זה היה קיים בשבילנו כל הזמן, תמיד. שתמיד הסן שם, גם אם אנחנו רק עוברים מעליו בקו שש של המטרו, שגני לוקסמבורג נמצאים שם גם אם מטריח לפעמים לחצות את העיר לצד השני כדי לבלות בהם, שכל הקרוסלות נמצאות במרחק שני יורו לסיבוב, שפרובנס, ברצלונה ובריסל הם כתובות על שלטים בכבישים המהירים, שלונדון נמצאת במרחק יורוסטאר.
הסיבה השניה שבגינה שיחררתי מעליי את עול הדברים האחרונים, היא ההופכי המוחלט של הראשונה: בלי הסוף המובנה של התקופה הזאת, כל כולה היתה נראית אחרת לגמרי. הזמניות שלה היא מה שהפכה אותה למה שהיא, תקופת הווה, שהשלכותיה לא משנות, זמן שבו אנחנו טיילים בעולם ובחיינו שלנו. אם הייתי, כך אמרה לי אחת הקוראות היקרות של האתר הזה, מתחילה להשתקע ממש, הייתי מרגישה את נחת זרועם של הצרפתים, והיא לא אמרה גם: את הקושי האמיתי והעמוק של החיים כזר.
אבל הסיבה האמיתית שלא נגררנו למירוץ הדברים האחרונים, של הליכה לרשימת המסעדות והפעם בלי גחמות, אלא באופן מסודר ושיטתי ללכת לכל אלה שמוכרחים להיות בהן, לסמן וי על פר לשז, או על פארק בוט שומון (הוא היה עם הבנות, אני עוד לא), ללכת לאופרה סוף סוף (הוא היה, אני הייתי עם הבנות בישראל), היא השובע. אנחנו גדושים ומלאים וספוגים, ביופיים של הציורים שראינו, בטעמם של הדברים שאכלנו, בניחוחותיהם של הנשים והגברים שהולכים ברחוב מסביבנו, בשלל הרעיונות והתפיסות וסיפורי החיים שנחלקו איתנו כאן בשיחות אל תוך הלילה, וברעיונות שספגנו בלי שבוטאו, כי יש אידיאולוגיות שנקלטות במבט.
ואם יש משהו שאותו הייתי רוצה ללמוד, להטמיע, להשתיל בעצמנו בלי שאפשר יהיה לעקור אותו, זה השובע הזה, שובע למפרע; הבטחון העמוק שאיננו זקוק להוכחות חיצוניות, שמחר יהיה עוד אבוקדו, שמחר יהיה. אפרופו האידיאולוגיות שאין צורך לדבר אותן, בעוגת יומולדת צרפתית נועצים נרות כמספר שנותיו של בעל השמחה. וכשסופרים את הנרות האלה אפשר להיפטר בהקלה מהברכה האיומה, "שתזכה לשנה הבאה", כי למה בעצם שלא תזכה.
***
כבר שלוש בלילה, ואני עדיין מוכרחה לכתוב. כי אם לא אכתוב היום, אם לא אעלה את הפוסט הזה לפני שאחזור לישראל, הוא אולי לא יעלה לעולם.
כי באורח משונה, למרות שרעב הוא כוח מניע אדיר, והצורך הוא זה שהצהיר אבהות על ההמצאה, דווקא השובע הזה כאן היה בשבילי כר עמוק ודשן לכתיבה וליצירה. ויש בי פחד ממה שממנו אמורים לפחד, המצב וכל זה, ורתיעה עמוקה וקצת כעס גם, סלחו לי על הצרפתית, על הבוץ התרבותי והחברתי העמוק שבו אנחנו מצויים. בצד כל אלה, יש בי פחד, שעם החזרה למציאות הישראלית, שהיא לא רק המציאות הישראלית אלא גם המציאות שלי ושלנו, הכל יצטמצם וייעלם: הידיעה כמה אני לא יודעת, שעימה הסקרנות ותאוות הלמידה, הסבלנות והסובלנות העמוקות שנפתחו לי כאן, והמרחב הזה ואיזה בטחון לעשות בהם מה שאני רוצה. אלפיים מילה והנה אני ממשיכה. כי זה האתר שלי, ואיש לא יגיד לי אחרת. ומי שנשבר באמצע – בעיה שלו.
והרפתקנות, כן. אצלי, זאת שעלתה עד ראש ההר ונכפתה ברתמות ובחבלים ולא העזה לרדת את היהודיה בסנפלינג: הרפתקנות. לפתוח את הפה ולהוציא ממנו את המשפטים הלא נכונים זאת הרפתקה. לטעות בלי הרף לא רק בשפה אלא גם בנימוסים ובהליכות זה מסע כומתה יומיומי בשבילי. להיות מוזמנת לערב של אינטלקטואלים צרפתיים זאת בשבילי כבר קפיצת בנג'י. וקפצתי כמה כאלה, ומה אני אגיד לכם: הזמינו אותי שוב. ולא באתי. כי לא התחשק לי. וזאת כבר צניחה חופשית בשבילי.
אבל אולי זאת חוכמה קטנה שאני מצעידה אתכם, את האמיצים והנחושים שביניכם, בין המחשבות לרצונות לפחדים שלי, שמחוברים אחד לשני בקשר רופף, בלי לסגור את הכל בקשרים סיבתיים ברורים ולעטוף ולמרוח גם קצת גלזורה, שיהיה גם הגיוני, גם קריא וגם מלא ברק. אולי אני עושה את זה, כי אני כאן ואתם פה. והמרחק שומר עלי.
0
0
מה יהיה עם "פריזאית"?
אני לא יודעת מה יהיה עם "פריזאית". כשרובכם תקראו את המילים האלה, הפריזאית-בהתהוות-מתמדת החתומה מעלה, כבר תתמודד עם חום כבד ושיפוץ של דירה ובנייה מחדש של משרד הייעוץ (כן, אני יועצת ארגונית. זה מצחיק לכתוב את זה בהערת שוליים, כי זה חלק חשוב לא רק מסדר היום שלי אלא גם ממני) שהוחזק על אש קטנה במשך השנים האחרונות, היא תתמודד גם עם חיפוש מכונית ועם חיפושים יומיומיים אחרי חניה. אבל הפריזאית במובן האחר שאליו כיוונתי – השפה, ההבנה המסוימת של העיר או של הלך הרוח – חיה וקיימת כאן. גם אם הרוח הזאת היא הרוח שאני ביקשתי למצוא בעיר הזאת, רוח שלא בהכרח אפשר יהיה לתפוס בה עם מד רוחות דיגיטלי שתציבו על קודקודיהם של האייפל, הסאקרה קר ומגדל מונפרנס.
ברוח ההשלמה שעוטפת אותי כאן, כשהבית נקי וריק, ואנחנו עוד מעט עוזבים, משאירים מפתח על השולחן לדיירים הבאים וטורקים אחרינו את דלתות העץ הכבדות, מתחשק לי לשמור על מגמת השובע, להסתפק בלמעלה משלוש מאות האייטמים שיש כאן באתר ובאלפי קוראיו, הקבועים והמזדמנים, ולהניח לו לנפשו. שיעמוד האתר כמות שהוא לרשות מי שנוסע לפריז ויתכנן באמצעותו את הטיול, ולא פחות – שיעמוד לטובת מי שרוצה לטייל בפריז, אבל ירחף בסופו של דבר רק עם העכבר מפוסט לפוסט.
אלא שבאינטרנט, הזכירה לי מישהי, זה לא עובד ככה. אם האתר לא יעודכן, הוא ייעלם מגוגל לנצח. אני לא יודעת אם אני עד כדי כך זנית.
יש עוד כמה מסעדות מוצלחות שממש כדאי שאכתוב עליהן. וכמה פוסטים שכבר כתבתי ומעולם לא העליתי. יש כמה פריזאים אחרים, או פריזולוגים, שיתרמו פה ושם פוסטים החתומים בשמותיהם, ואם למישהו יש רעיונות נוספים לאתר, אשמח לשמוע. אני פתוחה להצעות. ואולי האתר יתגלגל לספר שאוציא על פריז, ברגע שאסיים את הפרויקטים האחרים שלי.
נראה.
ומתחשק לי להמשיך לכתוב, לצלם ולכתוב ולפרסם. אבל אני לא יודעת אם אהיה נביאה בעירי שלי, בשפתי שלי. אם אצליח לראות בהם, בחיי שלי – אלה שלא גנבתי מאיש, אלה שלא הסתננתי אליהם, אלה שבהם יש לי אישור שהיה שאין צורך לחדש מדי שנה – את הקסם, את היופי, את המיסתורין. אני לא יודעת אם אעיז להוציא את המצלמה ולצלם את כל מה שיהיה יפה בעיני, אם יהיו בעיני די רגעים שיהיו חידתיים מספיק ומסקרנים כדי לתפוס אותם ולעטוף אותם בהסברים משלי, לעטוף בהם את חיי וחיינו שלנו, החדשים והישנים. נראה.
הנה, בכל זאת ברח לי אחרון אחד אחרון.
000
